שבת שחורה לנשמה – חלק 8: Technical Ecstasy + Never Say Die!

התלבטתי באם להרחיב על כל אלבום מצמד האלבומים האחרון של סאבאת&אוזי לחוד, או לצרף אותם בפוסט "זבנג וגמרנו" אחד. לא שחלילה אין לי מה להגיד עליהם, אלא שהם בסך מאד דומים ומסמלים עבורי את אותם הדברים בדיוק כך שהרגשתי שצירופם מתבקש מבחינתי. Technical Ecstasy יצא ב'76 ומאחורי הקלעים שלו התחזקו קרבות האיתנים בין אוזי ובין חבריו ללהקה, מה שגרם לעזיבתו הלא-סופית לאחר הקלטות האלבום. !Never Say Die יצא ב'78 לאחר שאוזי חזר אל חיק הלהקה, אבל לזמן קצר בלבד.

הנקודה הכי לא ברורה לי כשאני מקשיבה לשני האלבומים הנ"ל היא עובדת היותם הכי אווריריים, קלילים ופופיסטים מכל האלבומים של בלאק סאבאת'. כצפוי מלהקה מבעבעת מעצבים שעל סף פירוק חוסר פוקוס היה שם (והרבה ממנו), אבל האווירה בהם הייתה קלילה ועל הכיפאק לחלוטין. אגדיל ואומר גם שחלק מהשירים היו מתובלים בשארם קומזיץ ידידותי יתר על המידה, ונשמעו כמו הבסיס לרזומה של הארד רוק אייטיזי אה-לה מוטלי קרו (Rock-n-Roll Doctor, Gypsy ו Hard Road למשל).

מאידך, אני לא חושבת ששני האלבומים היו נוראים ואיומים. זאת אומרת, בהשוואה לאלבומים קודמים הם בהחלט היו נפילה, אבל כאלבומי רוק הם היו בסדר, אם כי כשלו להגיע לאיכויות של להקות שהתקשקשו איתם באותה חצר אחורית (לד זפלין ודיפ פרפל יהיו הבולטות). אפשר לומר שעד '76 המבקרים לא אהבו את בלאק סאבאת' כי הם היו בלתי בליעים ולא התיישרו עם המיינסטרים הרוקיסטי של אותה תקופה, אבל מאז ועד עזיבתו של אוזי לא אהבו אותם כי הם פשוט לא היו איכותיים מספיק.

אם אנתק את שני האלבומים הללו מכל היצירה של בלאק סאבאת' אוותר ביד עם שני אלבומי הארד רוק קלאסי, שנשמעו כמו גירסא סוג ב' של כל דבר אחר שנשמע כמו כל דבר אחר שיצא באותה תקופה. שום דבר לא היה שם ממש דומיננטי – לא לחנים, לא הגיטרות של איומי ולא מהלך בלתי נשכח של חטיבת הקצב. אוזי, מצידו, נשמע כמו עוד סולן רוק בלוזי מהחבר'ה, ולא מהנלהבים ביניהם. אלו לא היו אלבומי סאבאת', בלי קשר להתנסויות מוזיקליות כאלו או אחרות. זה לא היה הרוק האפלולי שאליהם הורגלנו, עם קלידים או בלעדיהם, אלא שני מפגני הארד רוק סבנטיז ממוצע עם נטייה מביכה לארטסיות-פארטסיות סו קולד מתקדמת (Johnny Blade ו Break Out יהיו הדוגמאות המצועצעת ביותר), ללא אמירה או אווירה ייחודית.

גם עטיפות האלבומים היו חריגות – שתיהן נראו כמו משהו שאפילו פינק פלויד היו מתביישים להוציא כעטיפת אלבום. את Technical Ecstasy קישטו שני רובוטים אורבניים עולים ויורדים על משהו שנראה כמו גרם מדרגות נעות, ואת Never Say Die! קישטו שני טייסים, או… למען האמת, אני באמת לא יודעת, כשלתי.

באמת שקשה לי לנסות ולשלוף קטעים בלתי נשכחים משני האלבומים הללו גם יחד, וזאת מהסיבה הפשוטה ששום שיר שם לא היה בעל אחיזה של ממש והם פשוט העבירו את הזמן – לי וכנראה שגם ללהקה. מ Technical Ecstasy אהבתי את את You Can't Change Me הכסחיסטי יחסית, וגם את Dirty Women שסוגר את האלבום ובורך בלחן מוצלח ואווירה אפלה שעוד מצליחה להתחבר עם מה שנשאר מהעקבות שלהם. מ Never Say Die! אימצתי את Junior's Eyes האובר-מפומפם בבס עמוק, ואת שיר הנושא הלד זפליני.

שני קטעים מעניינים נוספים שנחקקו בזכרוני מהתקופה הזו הם It's Alright שנשמע כמו שיר דובוני איכפת לי של הביטלס וSwinging the Chain שסוגר את Never Say Die! שנשמע, מצידו, כמו גרסא כבדה יותר של קרים. את אלה אני זוכרת במיוחד רק בגלל ביל וורד, המתופף, אשר הופקד בהם על הווקאלס. היות ומדובר בסאבאת'ר החביב עליי, ואפילו סימפטתי את מיני קריירת הסולו הביישנית שלו (עליה סביר להניח שארחיב בעתיד), נתתי לשני השירים האלה קרדיט שאולי לא היו מקבלים אם היו עוד שירי אוזי. מצחיק, אבל דווקא שני האלבומים הללו תמיד נשמעו לי כמו ספתח אחד גדול לקריירת הסולו של מר אוסבורן, ובכך סיכמתי במשפט אחד את מה שאני חושבת על הקריירה הזו, שחוץ מלהציג לי ולעולם את רנדי רודס ז"ל וזאק ווילד (שייבדל לחיים ארוכים) מעולם לא הזיזה לי את קצה הזרת.

ב'79 עזב אוזי את הלהקה, והפעם לתמיד, להמשיך בסוליקו. למרות שכולם צפו להם התמוטטות עצבים מוחלטת, בלאק סאבאת' לא נשברו וחזרו ב'80 – ובגדול. מלווים בסולן חדש (רוני ג'יימס דיו, סולן Rainbow ו ELF לשעבר) הם שיחררו את Heaven and Hell, אלבום שהחל תקופה חדשה מבין כמה תקופות חדשות שהלהקה חוותה במהלך קיומה. Heaven and Hell היה אלבום מצויין והצליח להרים מהקרשים את הלהקה שחירטטה במשך שני אלבומים אחרונים ויש שיגידו שקצת יותר, אבל חסרונו של אוזי והווקאליות האובר-דרמטיות הקלישאתית של דיו מחקה לחלוטין את בלאק סאבאת' הראשונית, ואולי את מה שהפך את בלאק סאבאת' לבלאק סאבאת' מלכתחילה.

במהלך שנות ה80, בעוד סאבאת' ממשיכה לדהור לכיוונים שונים ומשונים שמעולם לא באמת חצו את קו בינוניות ההבי-מטאל, קמו גם להקות שבמקום לדהור איתה ביחד נזלו אחורה בזמן והחלו לאמץ כיוונים שונים שטיפחה באלבומיה המוקדמים. כמובן שהיו רבות, וכל אחת התמקדה בתחום אחר, אבל על אלה (או חלקן, לפחות) אשר אימצו לחיקן את אותן תחושות בסיסיות שסאבאת' העבירה כפי שגם אני חשה אותן, ארחיב בפוסט הבא והמסכם של ספיישל בלאק סאבאת' מטעם עצמי ואנוכי.