תורה, עבודה וגמילות חסדים. סיבוב ראשון

על שלושה דברים שעשו לי את השבוע: האלבום החדש של טייפ-או-נגאטיב, החדש של מאשין הד והמתקרב של דאון


תורה

Type O Negative - Dead Again

לא משנה באיזו דרך תנסו להגדיר את התבשיל המוזיקלי של טייפ-או-נגאטיב, ההגדרה תצא מעליבה. למרות שבחרה במודע לשאת בגאון את דגל הייאוש האובדני, הרומנטי והנוגה לאורך השנים, טייפ-או-נגאטיב תמיד הייתה להקה ממזרית שריקדה על מפתנן של שתי חתונות. הם גם נהנו מהתדמית הגותית וגם הסתלבטו על חשבונה. למשל, לא הפריע למנהיג וסולן הלהקה, פיטר סטיל, לתאר כמעט בכל ראיון כמה הוא סובל מעצם קיומו וכמה היה רוצה להתאבד, ובמקביל להצטלם לו בעירום לפלייגירל ואף להופיע בתכנית של ריקי לייק. כאלה הם טייפ-או-נגאטיב: מתאימים יופי למשבצת קלישאת המטאל הגותי, קלישאה שיש להם חלק נכבד ביצירתה, אבל במקביל משדרים על גלים אחרים לחלוטין. גלים מקוריים יותר, ציניים יותר, ואם תשאלו אותי, בין כל המנוני הנכאים שלהם הם גם מצליחים להצחיק. את עטיפת Dead Again, האלבום החדש והשביעי במספר שלהם, מקשט דיוקנו של הנזיר הידוע לשמצה גריגורי רספוטין. באחד הראיונות עם פיטר סטיל בו נשאל לגבי הבחירה התמוהה, ענה סטיל, בקרירות הצינית האופיינית לו, שהוא מרגיש קשר אישי חזק לאיש (בתור אלכוהוליסט, מגנט נשים וכוליי) ושרספוטין היה יכול לקבל יופי של תפקיד בתור חבר להקה, מה גם שהוא נראה הרבה יותר טוב מהם. האלבום החדש לא מחדש שום דבר בממלכת המטאל האפלולי והמיוסר של טייפ-או, אלא מעמיק יותר ויותר את הסאונד שלהם והופך אותו לעצל, בוצי וכבד הרבה יותר. לא בכדי חלקים מהאלבום הזה נשמעים לי בפירוש כמו קטעים של סיסטרס אוף מרסי פוגשים את קרואבר, מה שאומר שמדובר כאן שוב בתערובת של מלודיות מסוגננות וענוגות שכורעות תחת משקלם של דיסטורשנים חורקים מהגיהינום. יופי של דבר, כרגיל.

[audio:http://www.theboutique.co.il/audio/ton.mp3%5D

עבודה

Machine Head - The Blackening

מעבר להיות The Blackening אפי ומורכב להפליא, הוא בעיקר מלהיב. מלהיב כי הוא ממשיך את הקו של Through the Ashes of Empires המצויין שלהם מלפני שלוש שנים, מלהיב כי נראה שמאשין הד הצליחו לעלות סוף סוף על דרך המלך ולא נתנו למעידה היחסית של אלבומיהם מסוף/תחילת המלניום לעמוד להם בדרך. לא הרבה להקות מצליחות לאכזב בגדול ולהחזיר את הכבוד והאמון בהן, בדיוק כפי שלא הרבה להקות מצליחות להפיק אלבום בכורה כל כך טוב שברור שיהיה קשה לעמוד בהשוואה אליו בהמשך. אבל מאשין הד עשו גם את זה וגם את זה, והאלבום החדש שלהם נשמע כמו הדבר הכי נכון במטאל כיום בדיוק כפי שאלבום הבכורה המופתי שלהם, Burn My Eyes, נשמע ב'94. ההבדל הוא מן הסתם הדרך הארוכה שהם עשו, על הנפילות ועל הקימות מחדש. אם בתחילת דרכם הם נחשבו לאחות הקטנה והמסקרנת של פנתרה, וככל שהתקדמו עם השנים נכנסו לנישת הניו-מטאל, עם The Blackening הם מצליחים לבסס את מעמדם כלהקה שיושבת על השפיץ של המטאל האמריקאי ומשלבת רק את הטוב של כל העולמות המוזיקליים בהם לקחה חלק. מלהקה שכרעה תחת טרנד הניו-מטאל של סוף שנות ה90, מאשין הד הפכה ללהקה מובילה, משפיעה ואיכותית מאין כמוה, והאלבום הזה הוא-הוא החותמת המאשרת. The Blackening מציג שילוב אולטימטיבי של ת'ראש מתוחכם מתובל בגרוב אגרסיבי על גבולות ההארדקור, ומפלרטט באלגנטיות עם חובבי הסצנה העכשווית יותר של המטאל האמריקאי. עם זאת, גם אוהדי חומרים מורכבים, ארוכים ועמוקים יותר ימצאו בו את מבוקשם, ובכך הוא סוגר מעגל עם Burn my Eyes ובו זמנית פותח אחד חדש.

[audio:03-aesthetics_of_hate.mp3]

גמילות חסדים

Down

להקות צד הן פרוייקטים הפכפכים וקצרי חיים לרוב. להקות אלו מתפקדות כמעט תמיד על תקן של פילגש, ונהנות מפעילות רק כשחבריהן מתפנים מעיסוקיהם במסגרת להקות האם. לא כך המקרה עם דאון. להיפך – נראה שמרגע הקמתה בסביבות '92 היא הייתה בראש מעייניהם של חבריה, שאמנם פעלו והתקשקשו בהצלחה (מי יותר, מי פחות) עם הלהקות שלהם (פנתרה, קורוז'ן אוף קונפורמיטי, קרואבר ואייהייטגאד), אבל תמיד שמרו לה מקום חם, אם לא לוהט, בלב. דאון גם תפקדה על תקן המאחדת הרשמית של סצנת המטאל הניו-אורלינסית בשנות ה90; וגם אם כוללת חברים שחלקם ידועים בנטייה להפקת מוזיקה בכיוון הקיצוני יותר, דאון היא בליל יפהיפה של רוק דרומי עם הבי מטאל קלאסי, או כפי שהיטיב להגדיר אותם אחד הטוקבקיסטים של יוטיוב: "דאון נשמעים כמו בלאק סאבאת' שאונסים את לנרד סקנרד". אלבומם הראשון, NOLA יצא ב'95 והיווה אבן דרך במטאל דרומי, ואלבומם השני מ'02 שמר על הגחלת מינוס אלמנט ההפתעה המקורית שקישטה את הראשון. הציפייה שלי לאלבום שלישי כלל לא מתייחסת לטיבו – אני בטוחה שהם ישמרו על אותו כיוון (אם כי לחשושים מעידים על כיוונים אקוסטיים בנוסף לקיימים). מה שאני באמת רוצה הוא שהלהקה הזו תקבל סוף סוף את הקרדיט המגיע לה. כן, כשאני אומרת קרדיט אני מתכוונת גם להכרה ממסדית יותר, היות ואין שום סיבה שבעולם שדאון לא תידחף למקום גבוה באמת במצעדים (האלבום הקודם נכנס למקום 44 בבילבורד, והראשון למקום 57), ותראה לכולם איך עושים רוק אנד פאקינג רול כמו שצריך לעשות. כשתרבות אימו מביכה מימינם, להקות מטאלקור נוסחתיות על המשקל משמאלם, והתלהבויות הייפ 2.0 מלהקות "רוק" שטחיות שבאות משום מקום ויחזרו אליו במהירות האור בכל מקום, דאון חייבת לפדות את הצ'קים ולקבל מקום אמיתי של כבוד והכרה רחבה הרבה יותר. מגיע להם.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “תורה, עבודה וגמילות חסדים. סיבוב ראשון

  1. טוב ליהיא, רק עכשיו אני רואה את הבוטיק שלך (מה לעשות, אי אפשר להעלות לפטופ למגדל שמירה). אז קודם כל – קבלי ח"ח וכל הכבוד על הבוטיק החדש! כבר עושה לי חשק לקנות בו.

    דבר שני, אין ספק שהסקירה המרעננת שלך לטייפ או עשה לי חשק לרוץ להוריד את האלבום החדש ולראות על כל המהומה (את רואה? למרות כל הוויכוחים שלנו אני כן מסוגל לנסות את מה שאת ממליצה עליו).

    אז נראה אותך במסן יא כלת על!

  2. על שלושה דברים עמדה תורה.

    1. על טייפ.או.מינוס שלעומק יבין את דברייך רק מי שראה את הקליפ של Life is killing me מתוך אלבום בינוני (אבל כייפי) באותו שם. ההומור והציניות מתערבלים עם האובדן והיאוש אצל להקה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות (תכונה השווה את משקלה בזהב טהור).

    2. על החדש של מאשין-האד, שהופתעדי (עד מאד, אציין) לקרוא כי עניין אותך מאחר ומדובר בשעמומון אחד גדול. אוף. הם לא עושים לי את זה יותר. לעזאזל.

    3. והמצויין הזה של דאון. אח, היה טעים.

  3. אני מת על טייפ-או-נגאטיב וחולה על דאון ואת ביכלל מרשימה כול הכבוד גברת לאסלו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s