מעגל שקט: שעה של רוק, מטאל ואבק. תכנית 2

Om. ממש כך. אום. אוםם. אוםםם. אל סיזנרוס וכריס האקיוס, בס ותופים בהתאמה, שניהם בוגרי Sleep – הלהקה, האגדה ומבין השגרירות הראשיות של ממלכת בלאק סאבאת' בשנות ה90. לקח להם לא מעט זמן לחזור וליצור אחרי הפירוק השקט של סליפ לקראת סוף העשור הקודם; מה שבלט מאד על רקע החריצות הבלתי מתפשרת של הגיטריסט מאט פייק, הצלע השלישית בהרכב המלכותי ההוא וגם בהרכב שלפניו, Asbestos Death. פייק לא קפא על השמרים, הקים את High on Fire (תכנית 1) והשאר הסטוריה ידועה ומציאות בועטת.

ב2004 החליטו סיזנרוס והאקיוס להתאגד יחדיו בהרכב חדש, Om, תוך שמירה אדוקה על עובדת היותם חטיבת קצב. נכון, ללא גיטרה, רק בס גרובי ובומבסטי ותופים שמלווים אותו ליצירת המנוני מדיטציה רפטטיביים ומנותקים מכל צלם הגיון. אלבומם החדש, Pilgrimage (שדרת סאות'רן לורד, פינת סטיב אלביני) מציג בצורה הטובה והמלוטשת ביותר את מה שהספיקו ליצור בינתיים לאורך שני אלבומים ושני אי.פי'ז קודמים: שורות שורות של מקדשי צלילים עמוקים וארוכים, מקבילה מוזיקלית חיה ונושמת למסע יחידני ומתיש אל פסגת הר גבוה, אולי הגבוה ביותר בעולם. בתוספת ליריקה הזויה ששאובה ממקורות פסיכדליים שמיימיים, Om מפיקים מנטרות דיסטורשניות מזדחלות ודחוסות להפליא. כאשר הם מתרגמים אותן להופעה חיה, החוויה המתפרצת מהמגברים הענקיים שלהם היא ענקית לא פחות; היא מיוחדת, אם לא נדירה.

אז… היי, אתם.
תבואו לראות אותם אצלנו, פה, בארץ, בחודש הבא.

הולך להיות כל כך יפה.

פרטים בפלאייר המצורף בתפריט הבוטיק, ויש אפילו קבוצת אירוע בפייסבוק.

***

פלנטות מחייכות, ענני כוכבים מנצנצים ומטאורים משייטים בחלל. כוכב הלכת המרוחק של Monster Magnet נשאר הצבעוני ביותר בכל היקום כולו ובכל יקום מקביל לו, אם קיים כזה ואם ניאלץ להמציא אחד. אחרי שבשנים האחרונות הידיעות היחידות מכיוונם התקבלו בצורת שלל עלילות סמים מדאיגות מצד סולן ומנהיג הלהקה, דייב ווינדורף חוזר לעמוד בראש החבורה שלו באלבום שעושה הנחה להארד רוק המסורתי שלהם לטובת מנת פסיכדליה גדושה עוד יותר מהרגיל. ואיך יותר ראוי לחגוג את זה, אם לא בקאבר ל 2,000 Light Years From Home האלמותי של הרולינג סטונס?

4-Way Diablo, האלבום החדש והשביעי במספר של מנסטר מאגנט שוחרר השבוע לאוויר העולם כמעט ללא יחסי ציבור. אתר הלהקה, שעודכן בעצם קיומו של האלבום מספר ימים ספורים בלבד לפני תאריך היציאה הרשמי הפנה בשורת טקסט צנועה לכתובת המייספייס, וידיעות אודות התקדמות ההקלטות נחשבו למחזה נדיר למדיי. ואולי כל אלו באים להעיד על הנישה הקטנה של הלהקה; נישה שגם בהיותה מצומצמת וסגורה יחסית, מורכבת מקהל אדוק שיודע בדיוק למה לצפות, איך לצפות ומתי לצפות מבלי הפצצת יתר של פירוטכניקות שיווקיות כאלו ואחרות. האמת היא, שלמנסטר מאגנט יש כל כך הרבה דברים שהם שלהם, רק שלהם, ותמיד עולה התחושה לגביהם כאילו מי שצריך להכיר אותם – כבר מ-ז-מ-ן מכיר אותם. מי שלא – לא. שלהם? הכל! הדמיון הביזארי, והמילים הלא קשורות, והקליפים המשעשעים על סף מביכים, והרוקנ'רול המושחז, ועטיפות האלבומים, והלוגואים, וחללית אם מאובקת שתקועה כבר כמעט עשרים שנה בתוך חוברת קומיקס מדע בדיוני אינפנטילי במיוחד.


Monster Magnet – Negasonic Teenage Warhead : 1995

הלהקה שייבאה אל תוך שנות ה90 את עולמות התוכן הכימיקליים של Hawkwind מגובים בג'אמים מפומפמים ואגרסיביים של הנדריקס (אותם פיתח לתקופה מסויימת גיטריסט הלהקה, אד מאנדל, ביחד עם הרכב צד בשם The Atomic Bitchwax) אמנם התבססה כבר מההתחלה על כל מה שנעשה כבר קודם, אבל בד בבד הצליחה ליצור תערובת חדשה של הארד רוק פסיכדלי ייחודי רק לה. זו לא רק המוזיקה – זו היישות הכוללת שעונה לשם מנסטר מאגנט. מזדקנת אמנם, אבל עדיין עם המון ניצוץ בעיניים.

***

Alice in Chains. כך בדיוק אני מסכמת את Over the Under של Down. האלבום לא שינה את עולמי מקצה לקצה; הוא לא גילה לי משהו שלא ידעתי קודם; הוא לא חשף כישורים חדשים של חברי הלהקה; הוא לא גילם שינוי דראסטי בגישה המוזיקלית. אבל הוא כן הצליח להשתחל לתוך חלל מסויים וריק מאד שהשאירה אחריה אליס, חלל שקיים פעור כבר שנים ונדחק, סליחה, הודחק בכוח לפינה אפרורית.

מדובר באלבום פוסט טראומה לכל דבר, כפי שמעיד עליו שמו (ביחד עם קריצה לכיוון In Through the Out Door של זפלין, בהמשך לקריצה הדומה באלבומם הקודם, A Bustle in Your Hedgerow): הוא מעיק, מעצים, עצוב, מלנכולי ומחזק בעת ובעונה אחת, והוא נושא על גבו מטען רגשי עצום: אם זו הסופה קתרינה שהחריבה עיר שלמה, הרצח של דיימבאג שהחריב אגדה שלמה או התמכרויות אפלות שהחריבו עשור שלם של יצירה אישית – כל החורבנות כולם מאוגדים בו יחדיו. Nola, אלבומם הראשון מ 1995, דימה את התמלאות שמי הלהקה, ובעיקר אלו של פיליפ אנסלמו, בענני גשם כבדים. באלבום השני השמיים כרעו תחת העומס והתנפצו על הקרקע בקול גדול. ב Over the Under הגיע הזמן לאסוף את השברים, לאזור כוחות ולהמשיך הלאה, למרות שלא כל כך קל. שום דבר לא קל בחיים.

אחרי שמסירים מעל Down ואלבומם החדש את הגדרות הסופרגרופ-מטאל-דרומי הצפוית, נותרים ביד עם אלבום הארד רוק מטאלי בהפקה בסיסית ביותר. ההשפעות הדרומיות עדיין שם, אבל התחושה המועברת הפעם היא לאו דווקא המישמש המוכר של לנרד סקנרד ולד זפלין או בלאק סאבאת', אלא של… אליס. ההגשה הווקאלית? אליס, יותר מתמיד. ההרמוניות ועומק השירים? אליס, לחלוטין. המועקה, ההעצמה, העצבות, המלנכוליות וההתחזקות בעת ובעונה אחת? לא לא לא, אין יותר אליס מזה. נראה ש Over the Under פורט יותר מכל על תחושת החוסר שהותירה אחריה דווקא אליס. בימים בהם הגוויה המהלכת שלה חורשת סיבובי הופעות כאילו אין מחר, האחיזה הזו היא יותר ממתבקשת, ונעשית באופן הטבעי ביותר דווקא עם Down.

עוד במעגל שקט עוד במעגל שקט: אם כבר בסאות'רן עסקינן, Maylene and the Sons of Disaster מספקים את הסחורה; </ Electric Wizard, ענקי הדום המסטולי הוציאו אלבום חדש ומעודן למדיי ו Zoroaster הם (עוד) ייבוא משגע של סלאדג'/דום רצחני מאטלנטה. Hawkwind, The Atomic Bitchwax, Sleep וגם…

Witchcraft, להקת דום/רוק שבדית מקסימה הוציאה בחודש שעבר את אלבומה המלא השלישי, The Alchemist. לאחרונה הם מקבלים תשומת לב מיוחדת בארה"ב תודות לראיונות עם Down בהם חברי הלהקה מציינים אותם כקטליזטור יצירתי, והשמחה גדולה, גדולה. אני לא צופה להם סטארדום מטורף, אבל הערכה נוספת לא תזיק. למזלנו, חנופה עיוורת למעריצים שיילכו ויגנבו מוזיקה היא לא הדרך היחידה לקבל קצת תשומת לב אוהדת.

תחשבו על זה; אבל בעיקר תהנו.

מעגל שקט
מעגל שקט, תכנית 2
57 מ"ב, 62:12 דקות

להאזנה והורדה ב iCast

רשימת שירים …

***

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ובינתיים, בפלורידה…

לפני שלוש שנים Obituary חזרו לחיים. אלבום האולפן הראשון שלהם מזה שמונה שנים סימל את שובה לזירה של אחת מחלוצות הדת' מטאל האמריקאי. אבל בינתיים כללי המשחק השתנו, הדת' מטאל התקדם, השתכלל, התערבב ועשה סיבובים מעגליים מסביב לעולם ובעיקר באיזורים הקרים של אירופה. שם אלבומם מ2005 אמר הכל: Frozen in Time. ואכן, החבורה מפלורידה נשמעה כאילו קפאה במקום בו הזמן עומד מלכת וילדים מחוצ'קנים עדיין חוטפים מכות בחצר בית הספר הישן.

ואם Frozen in Time היה מייצג אותנטי של הדת' המיושן של Obituary, אלבומם החדש Xecutioner's Return מקבע את המסר המוזיקלי שלהם לקיר בעזרת מסמר חלוד ופטיש עשרה טון: Obituary כבר לא הולכים לבית הספר הישן; הם מנהלים אותו. Xecutioner היה שמם עוד לפני שהפכו לטריביוט אנושי למודעות אבל ושבעת האלבומים שלהם, כולל האחרון, יעידו שחיים ומוות היו ונשארו בידי הדת' מטאל הפרימיטיבי. בזמן שלהקות אחרות שהשתכשכו איתן באותה שלולית לקחו את המטאל שלהן גבוה יותר, מהיר יותר, פרובוקטיבי יותר, חזק יותר ומתוחכם יותר, Obituary נשארו עם שתי מגפיים מגושמות על הקרקע. הם מעולם לא היו אובר-חוכמים יתר על המידה, לא טכניים מידיי ולא גלשו לפלצפנות יתר מוזיקלית. יותר מכל להקה אחרת, Obituary כיבדו את הייחוס המשפחתי שהוליד את הדת' מטאל מלכתחילה בתור אחיו הגרוטסקי של הת'ראש מטאל, שהיה גם ככה אחיו הפסיכוטי של ההארדקור.

Xecutioner's Return מכיל קטעים שיכולים בקלות להשתחל לכל אלבום קודם של הלהקה, מה שאומר שכל שיר בכל אלבום קודם של הלהקה יכול בקלות להשתחל לתוכו. את האלבום פותח Face Your God, קטע ברוטלי ופוגע שמאפיין את הקו המוזיקלי שלו עד ל Bloodshed, הקטע החמישי. מכאן האדרנלין מוריד להילוך איטי וגרובי יותר שמלווה את האלבום עד הקטע הסוגר, In Your Head. בסך הכל יש כאן אחד עשר קטעים שמצליחים לאזן בין התרוצצות מוזיקלית וולגרית לבין עצבנות כבדה ומתגלגלת, ואלו הרבדים שהרכיבו את הסאונד של הלהקה הזו כבר מימיה הראשונים, כאשר ברקע מזדעזע ג'ון טארדי. טארדי מודל 2007 נשמע בדיוק כמו טארדי מודל 1989 והצווחה הנגעלת והמתמרחת שלו עדיין טרייה כאילו עולה בזה הרגע ממש ממעמקי הביוב. הקול מאחורי המהומה של Obituary יישאר לנצח הקלף המנצח והייחודי שלהם היות ובתת-ז'אנר שטיפח את הווקאלס הנמוכים והמגורגרים, טארדי בחר לדבוק באדיקות בצרחות המזועזעות שלו. בסיכומו של דבר, ניתן לאמר ש Slowly We Rot, שיר הנושא המזוהה איתם ביותר מתוך אלבומם הראשון ניבא בהצלחה מרובה את הסאונד המטונף שלהם לאורך השנים, ו Xecutioner's Return לא יוצא דופן.

ועדיין, מה שמייחד את האלבום הוא עובדת היותו האלבום הראשון ש Obituary מוציאים לאחר עזיבתם את חברת התקליטים Roadrunner. נשירתה של אחת מלהקות הדגל הוותיקות והמשפיעות ביותר של Roadrunner מציבה מראה בפני מצבה הנוכחי של ענקית המטאל האמריקאית, שנחשבת למובילת דעת קהל והתאפיינה תמיד בקטלוג שהכיל את חוד החנית של המטאל האמריקאי הפופולרי. הסתלקותה של Obituary מהקטלוג הופכת אותם לסוג של מוהיקנים אחרונים שמפנים את השטח סופית לדור חדש יותר של מטאל בכלל ושל דת' מטאל בפרט, כשהרכבים עדכניים ואופנתיים כגון Daath או DevilDriver מככבים בגאון. שאר הקטלוג של רואדראנר כיום הוא מבולבל ולא אחיד, וכולל בין השאר גם הרכבים שכלל לא קשורים למטאל (Nickelback, The Cult, Dresden Dolls). המגפיים של Obituary מצאו כעת את מקומן בארון של Candelight Records, והן כבר לא רק מגושמות. הן גם מעופשות, עקומות ויש בהן חורים לרוב; ואלו הדברים שהופכים סתם בעיטה לבעיטה בלתי נשכחת.

***

עוד, עוד, עוד!

~ מייספייס
~ האתר הרשמי
~ מתוך DVD שיצא גם הוא השנה ומתעד הופעה שלהם במסגרת קידום Frozen in Time, אלבומם הקודם: Redneck Stomp האינסטרומנטלי והאקסטרה-גרובי
~ מישהו מנסה לפענח את מילות Slowly We Rot
~ קליפים נוספים: Don't Care, On The Floor

מעגל שקט: שעה של רוק, מטאל ואבק. תכנית 1

כבר הרבה מאד זמן שאני זוממת העלאת אוסף מוזיקלי שיסכם, יאגד ויעשה סדר בחלק מהדברים להם אני מאזינה. הרבה מאד זמן במהלכו עצמי ואנוכי מתחבטות ביננו לבין עצמנו מי, מה ואיך, והנה הגיעה השעה המיוחלת בה אנחנו מסכימות סוף סוף אחת עם השנייה ומאפשרות לעצמנו להתחיל ולחרוט את דרך המעגל השקט אל עבר מדפי הבוטיק. וכמאמר הקלישאה, אנחנו עייפות אך מרוצות, ונשמח עד מאד באם עם הסדר גם יבוא התיאבון של מי שיניח את האוזן על התכנית, אם יימצא כזה.

מעגל שקט יהיה אם כן אוסף של קטעים – בעיקר חדשים, אקטואלים ורלוונטים (לי? לאנושות?) באיזושהי צורה ודרך, שינועו על ציר הרוק-כבד-קשה-בלוזי-מלוכלך-רטרו-פסיכדלי-מטאל. מטרייה רחבה מספיק בשביל ללכת לאיבוד בתוכה, אם כי מצומצמת מספיק בשביל להשאר ממוקדים, ותסלח לי אנני לנוקס. מעגל שקט יעלה כל פעם שיידחסו לתוכו מספיק חומרים בשביל למלא שעה קוסמית אחת. רייט און.

עניינים טכניים:

קובץ התכנית (MP3) יהיה ניתן להורדה מהבוטיק במשך שבוע בתצורת ZIP. במהלך השבוע תעלה התכנית גם לאתר הפודקאסטים הישראלי iCast שם ניתן יהיה להאזין לה בסטרימינג ו/או להוריד אותה ללא הגבלה. רשימת השירים של כל תוכנית מקושרת לפוסט התכנית עצמו וכן לקובץ ה ZIP. כל רשימת שירים תכיל גם קישורים לאתרים רשמיים, עמודי מייספייס ועמודים ישירים לרכישה ב Djangos; וכשלא יהיה אלבום מסויים בסטוק, לAmzaon. שימו לב שתמיד ניתן לקבל מידע על רכישת אלבומים בעמודי המייספייס או האתרים הרשמיים, והנקודה העיקרית שלי כאן היא לא איפה תקנו אלא שבמידה ו, אז. כולנו מכירים את הדריל, ולא ארחיב מעבר. אז היידה, לעבודה.

עדכון: על מנת להאזין לתכנית דרך iCast בפיירפוקס, תתבקשו להוריד את התוסף החינמי הזה.

***

דקס ריגס הוציא החודש את אלבום הסולו הראשון שלו, We Only Sing on Blood or Love. ריגס פעיל כבר מתחילת הניינטיז בהרכבים מהרכבים שונים, כאשר רבים זוכרים לו חסד נעורים בצורת Acid Bath, הרכב סלאדג' דרומי בראשו עמד. אסיד באת' ניגנו מישמש מפואר של מטאל מלוכלך, הארדקור, רוק דרומי, קצת דת', מקצבים של בלאק מטאל, טיפה אינדסטריאל; הווקאלס, באדיבות ריגז, היו בלוזיים בבסיסם, ונגררו גם הם לגבולות ההארדקור/דת' לעיתים קרובות. אסיד באת' היו פנינה אמיתית, ולמעשה הקדימו את זמנם בכמה שנים טובות. הם מעולם לא קיבלו את הכבוד המגיע להם, ועד היום נותרו בגדר איזשהו סוד יחסית כמוס לפרה ויחסית לסוס. לאחר שהלהקה התפרקה, נראה היה שריגז בוער להמשיך ליצור, אבל היה ברור שהבחור מחפש את עצמו במחוזות מוזיקליים אחרים. אז הוא עשה קצת סיבובי סולו אקוסטיים עם גיטרה, והקליט, וגנז, והתנדנד והלך וחזר והתבייש. בתחילת המילניום הוא חבר לחלק מהשלד של אסיד באת' והקים את Agents of Oblivion, הרכב רוק מטאלי שניקז את העגמומיות האליס אין צ'יינסיות שניתן היה למצוא אצל אסיד באת' והפך אותה לגולת הכותרת שלו. אייג'נטס לא החזיקו מעמד הרבה זמן ונעלמו גם הם לאובליביון בשלב מסויים. לפני כשלוש שנים מצא עצמו עומד בראש Deadboy and the Elephantmen, הרכב בלוז רוק גראז'י שהזכיר מאד, אם לא יותר מידיי, את הוויט סטרייפס, רק בלי ההייפ והשטויות מסביב אבל עם וואן-טריק-פוני בצורת מתופפת. גם דדבוי לא משכו, למרות שלרגע היה נדמה שריגז מצא סוף סוף בית; כנראה שכל מה שבאמת רצה הוא לחזור לתקופה בה טייל לבד עם הגיטרה. וכאן נכנס האלבום החדש שלו, שאמנם לא ממש אקוסטי כמו סיבובי ההופעות המוקדמים של ריגז, אבל לא ממש רחוק משם מהבחינה הרעיונית. למען האמת, אפשר לומר שהאלבום הזה ממשיך איזשהו קו שמשלב בין שני הפרוייקטים העיקריים של ריגז אחרי אסיד באת', דהיינו השחור משחור של אייג'נטס ופולק המוסכים הבלוזי של הדדבוי. בשורה התחתונה זהו אלבום בלוז רוק עממי, קטן וצנוע, של יוצר שהסתובב סביב עצמו בחוסר שקט די הרבה שנים ונראה שהגיע למנוחה ולנחלה. ריגז תמיד היה אובססיבי לכתיבה על מוות, מוות, מוות ואהבה; התכנים הקצת גוריים וחולניים שלו נשארו איתו לאורך כל הדרך, ומספיקה הצצה חטופה בצילום העטיפה בשביל להבין מה גורם לבחור לתקתק (העטיפה מזכירה קצת את הצילום על I Get Wet של אנדרו WK, שגם מופקד על ההפקה המשותפת). לי נראה שהכתיבה והדמיון שלו הם הדלק האמיתי שמניע אותו הלאה, ולא ממש משנה מה מתנגן לו ברקע. אלבום יפהיפה.

***

לזכותי ייאמר שידעתי בדיוק מה לצפות מהאלבום החדש של High on Fire. לא שזו חוכמה גדולה יותר מידיי, אחרי הכל, מדובר מאותן להקות שכל כך נעולות על עצמן שלפעמים זה כואב. לזכותם ייאמר שהם הצליחו להפתיע, טיפה'לה, עם שימושים זהירים ומצומצמים בקלידים או בגיטרות אוריינטליות, אבל קצת קשה לשים לב כשהכל נבלע אחרי שניות במטאל הממהר והדורסני שלהם. ואלו היי און פייר: דורסניים. והם תמיד הפליאו במכותיהם, גם אם בשני האלבומים הראשונים עוד נשמעו במצב רוח מתניע וההשתוללות האמיתית הגיעה עם האלבום הקודם. האלבום החדש ממשיך את ההשתוללות הזו, חסרת כל רסן או איפוק, היפראקטיבית וכבדה. היי און פייר, בהיותם להקה מיוחסת (מאט פייק בילה את שנותיו המוקדמות בעיקר ביציקת ריף גרנדיוזי לתוך האגדה Sleep) התפנקו להם עם מגה מפיקים כבר מתחילת הדרך. את שני האלבומים הראשונים הפיק בילי אנדרסון, שגעון, את השלישי סטיב אלביני, וואלה יופי, והפעם זה ג'ק אנדינו, שנראה בסרטים שהלהקה פירסמה מהאולפן כמו ילד מרוצה בחנות ממתקים. התיפוף של דז קנסל נשאר מסורבל ומגושם כשהיה, עמדת הבס, שמשולה אצלי לעמדת המתופף של ספיינאל טאפ – מישהו שנעלם כל פעם בנסיבות מסתוריות – אויישה הפעם ע"י ג'ף מאטז, ומאט פייק הוא הפאקינג למי קילמייסטר המודרני. אם הייתי זורקת אותו על ספה של פסיכולוג ומבקשת ממנו לצייר לי צורה, הוא היה מצייר משולש. על חודי המשולש הוא היה שם את החושך על פני תהום של קלטיק פרוסט, את הסולואים הפרנואידים של דייב צ'נדלר על ספידים ועל החוד שנשאר היה משפד את מוטורהד. הו כן, האלבום האחרון מחדד את היבט המוטורהד יותר מהכל: את המהירות הת'ראשית, את ההרס ואת… הצרידות. הפלירט הקטן עם עמדת הסולן-בלבד שהיה לפייק במסגרת Kalas, הרכב שלצערי כבר לא קיים, בהחלט נתן לו שיעורון או שניים בגיוון ווקאלי, גם אם הוא אפעס לא כל כך מורגש; אבל אין ספק שלאלבום הזה הוא ניגש עם עוד כמה סנטים בכיס בנושא. על כל פנים, Death is this Communion הוא המשך ישיר ומצויין ל Blessed Black Wings. יש בו עליית מדרגה מכל הבחינות: הפקה, לחנים, ווקאלז, מיקוד, עיבודים וגישה. אישית? אני עדיין שומרת אמונים לשני האלבומים הראשונים שלהם ובמיוחד Art of Self Defence, דווקא בגלל סאונד ההפקה הבוצי ותחושת חוסר המיקוד היחסי שנעלמה באופן טבעי עם התפתחות הלהקה. פעם חטפתי קריזה מחוממת ונוירוטית במיוחד על מישהו שכתב באתר יורק שהאלבום הקודם שלהם הוא יצירת מופת (של סטיב אלביני). אחרי שהקריזה עברה, מותירה אחריה חורבן בצורת הודעת פורום פרנואידית, אני מבינה מאיפה הדברים האלה נכתבו, ונראה שהיי און פייר היא להקה שלא רק משתבחת עם השנים אלא גם יודעת לתת למפיק טוב לעשות את שלו ולהעניק את הטאץ' האחרון והמלטש.

silentcircle.gif עוד במעגל שקט:

Baroness הוציאו את Red Album, אלבום חדש ומעודן שמקבע את מעמדם בתור האחות הקטנה והיפה של מסטודון. יש כאן מטאל, רוק מתקדם וסלאדג' מזוקק ואינטיליגנטי. האלבום הוא טוב, טוב מאד אפילו, רק חבל שחלק מהקטעים נשמעים כמו הקדמה למשהו שמבושש לבוא ולא תמיד נספגים. עם כל הכבוד לאווירה, בחורה צריכה בשר בשביל לשרוד בעולם הזה. יש עתיד.

Dukatalon הוא הרכב סלאדג' ישראלי כשר למהדרין, מבוסס בקיבוץ עין צורים ומתבוסס בעיקר בג'יפה. החבר'ה שלו היו מקסימים מספיק בשביל לתרום למעגל שקט קאבר שהם הקליטו לאלבום טריביוט ל Buzzoven, להקה שאם הייתה ישראלית בטוח שהייתה זוחלת החוצה מתוך איזה קיבוץ מעופש בדרום. אם יורשה לי, ויורשה, Dukatalon הם אחד הדברים הכי גדולים שקורים כאן מתחת לפני השטח, ומי שלא מרגיש את רעידות האדמה הקטנות שהם שולחים מוזמן להופעה שלהם ב2 לאוקטובר בלבונטין כדי לחוות אותן במלוא העוצמה, שהולכת לנפץ כל סולם ריכטר שפוי. כדאי מאד להיות שם — פרטים נוספים במייספייס שלהם.

וחוץ מזה? Alabama Thunderpussy, Weedeater וגם Witch. תהנו.

***

מעגל שקט, תכנית 1
58:51 דקות; 53 מ"ב

להורדה
להאזנה והורדה ב iCast
רשימת שירים

ד”ש להופקינס

אני לא יודעת אם זה הריח של הסתיו שבאוויר שמתקשקש איתי בהנאה, או סתם תחושת התרוממות נפש בלתי מוסברת שנחתה עליי מין אללה, גם זה קורה לפעמים, אם כי לא יותר מידיי, אולי חבל, מה את מדברת, דווקא לא. עצמי ואנוכי מוצאות אותי בעיצומו של מרתון Cathedral שנמשך כבר יותר מארבע שעות, אחרי הרבה מאד זמן שלא הקשבנו ללהקה הזו. ואני מקשיבה להם עכשיו וגם קודם, ופתאום מתחילה להתדיין איתנו על משמעותה של להקת עוגן, ואם יש דבר כזה בכלל, כי עצמי המציאה את זה לפני שתי דקות בדיוק. ונניח ויש, אזיי העוגן שלנו הוטל על ידי לי דוריאן, הכוסית ההיפימטאליסט הזה, והעוגן שלו הוטל על ידי בלאק סאבאת', עובדה שמייד צירפה את הלהקה שלו לנישת הדום מטאל. וזה מצחיק, כי אם היה נשאר עם התיקים העצבניסטים של Napalm Death לבטח הרבה יותר אנשים היו מכירים אותו היום. קת'דרל התחילו לצבור תאוצה בדיוק בתקופת קו התפר של תחילת שנות ה90, בשנים בהם נראה היה שהדום המסורתי עומד לקבל סוף סוף איזושהי הכרה משמעותית, אם לא היה נדחק לפינה על ידי הרכבי דום מודרניים יותר, שלקחו את כל-מה-שאיטי ותרגמו אותו לתוגה רומנטית ומהורהרת, שלא נאמר גותית, אללה איסטור. חוץ מזה, מה זה בכלל דום, אם לא הבלוז הרוקיסטי והמלוכלך של סאבאת'. או של קת'דראל, לצורך העניין, גם ואפילו כשהם לחצו על דוושת הגז.

בסדרת הפוסטים שלי על סאבאת' הבטחתי שיהיה גם המשך, שיתמקד בלהקות ששמו בתיק את הקו הרעיוני והמוזיקלי שלהם ולקחו אותו לטיול ארוך ולעיתים מייגע. אני אולי מתנהלת לפעמים כמו שיר של Saint Vitus, משמע בעצלתיים, אבל שקרנית אני לא, ומשתדלת שלא להיות שכחנית יותר מהנורמה. אם כן, ברכותיי על פתיחת קטגורייה נוספת בבוטיק והיא דום-דום, ותודה לדבר הנחמד הזה. אין כאן ספיישל, אלא רק פוסטים אקראיים שייכתבו כשייתחשק. וכשלא, אז לא, כמו כל דבר בבוטיק.

לאן ווילסון יש את רוברט פלאנט בבטן

annwilson.jpg

ואם מאמא פלאנט לא הייתה מקדימה אותה באי אלו שנים, רוברט ינוקא חייב היה לבעוט את דרכו החוצה מתוכה. אחרי יותר משלושים שנה שהיא ואחותה ננסי מהוות את עמוד השדרה של הרכב ההארד רוק Heart, היא בוחרת לשחרר אלבום סולו שכולו ביצועים מחודשים בצורת סמלים ואותות ותוגה ועצבות ובדידות ואיתותי אזהרה. Hope & Glory יצא ב11 לספטמבר, ומוקדש לא רק ליוצרים שווילסון אוהבת וחבה להם בצורה זו או אחרת שנים רבות של קבלת ומתן השראה, אלא גם כמחווה לרעיונות שמיוצגים בשירים הללו. באלבום עשרה קאברים, חלקם כוללים שיתופי פעולה עם יוצרים אחרים, ושיר אחד חדש ומקורי. על מלאכת ההפקה ניצח בן מינק הקנדי, שעבד בעבר עם Rush, קיי.די לאנג וה Barenaked Ladies. כבר מהביצוע הפותח ל Goodbye Blue Sky של הפינק פלויד אפשר לקבוע סופית שאן ווילסון היא אישה של רוק: היא עשויה ממנו ועשויה בשבילו. ובגיל 57 היא מכה חזק עם השירים שהיא מגישה מחדש, והיא חותכת ומחוספסת והכי הכי נהדרת.

Hope & Glory כולל אמנם ברובו שיתופי פעולה שונים לשירים שונים של מחברים שונים, אבל משותפת לכולם היא העוצמה שאן ווילסון יוצקת לכל אחד ואחד מהם וללא יוצא מן הכלל. למעשה, שלושה קטעים אותם היא מבצעת לבד רק מאשרים, למי שבמקרה לא היה בטוח, שהיא מסתדרת מצויין ללא מישהו לצידה. אם זה Immigrant Song של לד זפלין, מהמשפיעים הכי גדולים על יצירתה לאורך השנים (גם במסגרת פרוייקט הצד שלה, The Lovemongers), אותו היא מבצעת בתשוקה של שדה משתוללת, Isolation של ג'ון לנון שמקבל ביצוע עצבני במיוחד ומרתק אפילו עוד יותר מהמקור, או השיר המקורי היחיד באלבום, Little Problems, Little Lies שנשמע מוכר וגדול מהחיים כאילו נשלף גם הוא מתוך פנתיאון קלאסי.

בין הקטעים הבולטים ניתן למצוא גם את Darkness, Darkness המחשמל של ה Youngbloods אותו היא ואחותה מצילות בגאון מחרפה שנגרמה לו בעבר מטעם רוברט פלאנט בכבודו ועצמו. ה Youngbloods מקבלים ממנה ליטוף נוסף בצורת Come Together, כאשר מתלוות אליה ואל אחותה זמרות הקאנטרי וויינונה ודינה קארטר. התחושה המחשמלת שהיא מעבירה ב A Hard Rain's aGonna Fall של בוב דילן מותירה את רופוס ווינרייט ושון קולבין הרבה הרבה מאחוריה, בניגוד גמור לקיי.די לאנג שמסתמנת כשיתוף פעולה מוצדק ב Jackson של לוסינדה וויליאמס.

אבל גולת הכותרת של האלבום היא שיתוף הפעולה המצמרר עם אלטון ג'ון ב Where To Now, Saint Peter שהלחין וביצע באלבומו המופתי מ1970 Tumbleweed Connection . מצמרר, כי מדובר באחד השירים החזקים ביותר שנכתבו אי פעם על זוועות המלחמה, כל מלחמה; על אותו חייל עלום שם שנהרג בקרב במלחמת האזרחים של ארה"ב ומבקש את עזרתו של הקדוש העומד בשערי גן העדן, פיטר, לכוון את דרכו. והשיר הזה חזק ובלתי נשכח דווקא בגלל שהוא עדין, מהורהר ואישי כל כך, ומתמצת את כל איימת המלחמה הקולקטיבית במרוכז אל חייל אחד בודד שמייצג אולי יותר טוב מכל סמל אחר את הבלבול, תחושת חוסר האונים ואת ערך החיים האפסי שנושאות עימן רוחות המלחמה. החיבור בין ווילסון וג'ון מדגיש את עובדת היותם מבצעים בעלי נוכחות וכריזמה בלתי מעורערות, ואת בלדת הפסנתר הצנועה הם הופכים לבלדת רוק טעונה וכעוסה עם מסר אקטואלי ומובן גם כיום כמו גם לפני ארבעים, מאה, חמש מאות או חמשת אלפים שנים; מסר שימשיך להיות אמיתי וחד כל עוד המין האנושי ימשיך להתהלך על פני כדור הארץ.

[audio:http://www.theboutique.co.il/audio/02 ann wilson – where to now st. peter feat. elton john.mp3]

כמה פנים לו, לקאבר שנספג עמוק פנימה. הוא יכול לבוא בגרסא שונה לחלוטין מהמקור, או להצמד לו ולהסתמך על הביצוע המחודש בלבד. הוא יכול להעשיר את היוצר המחדש, ליצוק חיים חדשים בגרסא המקורית, להוות תיעוד אותנטי של השפעות, השראות, צמתי דרכים מוזיקליות. והוא יכול להיות הכל ביחד. Hope & Glory מענג במיוחד כי הוא כולל ביצועים מעולים של יוצרת מעולה; ומרוב שהביצועים בו מלהיבים וחודרים הוא עושה חשק מדגדג לחזור גם למבצעים המקוריים מתוך תחושת רעב בלתי נלאית ונוסטלגיה בריאה, וזה גם הכוח האמיתי שטמון בו.

לאן עכשיו, פיטר?

1.jpg

כמה שאני שמח למצוא אותך כאן! מזה יומיים שאני משוטט באיזור, משתדל להתרחק עד כמה שאפשר מההמולה מאחוריי. אם אצמצם את עייניי ואאמץ קצת את המחשבה והריכוז, אוזניי עוד יוכלו לאתר ממרחק את התותחים הרועמים, אתה שומע אותם שואגים, פיטר? אתה שומע את היריות ואת קריאות הקרב? אתה מריח את אבק השריפה? כן, רק רגע, המתן שאתיישב לידך, ארים רגל, ועוד אחת, בחיי, איזו סירה כחולה ויפה השגת לך, מאד נעים פה, פיטר, נחמד מצידך שאתה מחכה לי, הנה, התיישבתי, נוח לי, אפשר לצאת לדרך. פיטר, כבר שבועות שאני לא ישן, אני עייף, אבל לפני שאלך לישון, אני צריך… פיטר, הפצעים שלי, הם נעלמו, הבט, הלכלוך, הוא איננו, הכתמים, אני נשבע לך שהם היו פה לפני רגעים מספר, פה, ופה, ומאחור, הם, אולי מסתתרים בצד השני, אבדוק, לא, קשה לי, התחושה בידיים מתרחקת ממני, אתה חייב להאמין לי פיטר, הם כיסו אותי כולם, מאז כלי הברזל שהתנפץ למולי בשדה ההוא והאדמה שהוטחה בפניי שניות ספורות לאחר מכן.

פיטר, כבר שבועות שאני לא ישן, אני עייף, אבל לפני שאלך לישון, אני צריך, אני חייב… פיטר, אתה מאמין באלוהים? משעשע, הרי הוא שלח אותך לכאן, בוודאי, אני מתנצל, אני לא במיטבי, מנומנם, כמובן, מדוע אני שואל, ובכן, בשדה ההוא, אני חושב שראיתי את אלוהים, אוהו, אני חושב, אני לא בטוח, הוא מעולם לא נגלה אליי לפני כן, ואף פעם לא הטרדתי את מנוחתי בעצם קיומו. אבל שם אני מאמין שראיתי אותו בפעם הראשונה, ואני אומר לך, לא פעם ולא פעמיים, ואני חושב שהוא נגלה אליי כשהילכתי ביניהם, ולכל אחד מהם היה את האלוהים שלו, והוא זרח מתוך הפנים השלוות שלהם, שהיו מחוברות לגוף השלוו שלהם, שהיה שרוע על האדמה, שהייתה יכולה להיות שלווה, אם לא הייתה ספוגה בשמן מכונות, וכורעת תחת משקל הדמעות של כולנו, וככל שהתבוננתי בהם יותר יכולתי להשבע שאני רואה את האלוהים שלהם, מכופף וממוקד, עסוק בסידורים האחרונים לקראת ביקורם אצלו, ככה לימדו אותי פעם, ותהיתי אם יש לו קצת ניירת, אתה יודע, בירוקרטיה שכזו, וארגוני תקציב, וכוח אדם, ואם יש בכלל מקום לכולם, כי השדה ההוא נמשך עד הרבה מעבר למה שיכולתי לקלוט.

מעניין, הנה הם מתקרבים אלינו בסירות כחולות ויפות משלהם, כל הנהר מלא בהן, פיטר, אני מניח שיש לך הרבה עבודה, ואני, כבר שבועות שאני לא ישן, אני עייף, אבל לפני שאלך לישון, אני צריך, אני חייב שתגיד לי לאן עכשיו, היית טוב אליי, והצעת לאסוף אותי בסירה הכחולה והיפה שלך, מה אתה אומר, זו הסירה שלי עכשיו, כן, ואין צורך במשוטים כלל וכלל, אם כן אוכל לשכב על הגב ולצפות בעננים עד שאירדם, כמו שאני אוהב, בשדה ההוא לא היה פנאי כלל וכלל, והעננים נבלעו מאחורי וילון שחור וכבד, והנה עכשיו הוילון נתלש מהם, וזמן יש הרבה, זה נפלא, פיטר, לאן עכשיו, הכל מוכן אתה אומר, בסדר, הכל מוכן, שום דאגה, טוב, אני עשיתי את שלי, עשיתי כל מה שיכולתי, פיטר, עכשיו תורך.

3.jpg

כמה הרהורים לקראת האלבום החדש של Down.

down-decibel.jpg

החודש מתהדר מגזין Decibel בכתבת שער שמוקדשת כולה ל Down ובעיקר לראיון נרחב עם פיליפ אנסלמו לקראת צאת אלבומה החדש של הלהקה, Down III: Over the Under בסוף החודש. ההפתעה האמיתית שעולה מהראיון הזה היא עצם קיומו – הייתי בטוחה שמאז, נו, המקרה, וההשתלחות של אנסלמו ב"עיתונות המטאל" על שהרסה את הלהקה ההיא והוציאה דברים מהקשרם, הוא לא יחזור לעמדת המרואיין הראשי תחת אור זרקורים בוהק כל כך. רק לפני חודש בחר Metal Hammer, אותו עיתון סו-קולד-מושמץ שזעק בזמנו את הסו-קולד-טריגר לפרסם פיצ'ר נרחב על Down, אבל הוא כלל ראיון רק עם פפר קינן. בסדר גמור. ועדיין, אלבום חדש משמעו גם יחסי ציבור נרחבים יותר, אם לא מנג'סים יותר. ואכן, מהטקסט עצמו עולה תחושה ברורה שאנסלמו לא ממש שש לראיון, כל ראיון. עם זאת, אפשר לומר שהוא מספק את הסחורה אחרי לחץ מתון והכתבה מציגה בסופו של דבר, ובאופן מתבקש וצפוי, את הסולן האקס-פרוע, שהיום הוא פושינג 40 ומשתדל להתנהג בהתאם. הוא מדבר על ניתוח הגב המתוקשר, ועל תהליך הגמילה הארוך, ועל קתרינה, ועל החשק להתחיל מחדש אחרי עשור פלוס של מחול שדים. טוב, בלה בלה בלה, שום דבר לכתוב עליו הבייתה, כמו שאומרים, ואני עדיין כותבת על זה מכיוון שמכל הראיון הזה עולה העובדה שאנסלמו בעיקר מפוקס, וזה מבחינתי מה שחשוב.

אז הספקתי לפלח בינתיים כמה שירים מהאלבום שכמובן דלף באופן אלגנטי לרשת, וממה שטופטף עד כה אני יכולה להעיד שפיליפ אנסלמו מצוי במצב צבירה נחוש ובטוח יותר מבכל פרוייקט שהיה מעורב בו מאז עזב מנטלית את כדור הארץ איפשהו ב96, ואני מתכווונת גם ואפילו לאלבום השני של Down מ2002. כל הקיש-קיש-קרייא הדראגואלכוהוליסטי בהחלט נותן את אותותיו על הקול, ואני יכולה להישבע שלפרקים אנסלמו נשמע בדיוק כפי שכריס קורנל היה צריך להשמע כיום, אם האחרון לא היה מפוספס כבר שנים; בכל מקרה, את ההתרשמות המלאה אכתוב באופן רשמי ומסודר אחרי שאאזין לאלבום במלואו. בינתיים ארשה לעצמי להצהיר בשלווה שפיליפ אנסלמו חזר לשיר. אני בכוונה לא כותבת רק חזר, כי הוא באמת היה שם כל השנים האלה וזאת גם אחת הסיבות העיקריות לההערכה שלי כלפיו: תמיד היה פעיל איכשהו. אני בכוונה כותבת לשיר כי נביחות וצווחות אול דיי אברי דיי יכולות להיות נחמדות לעיתים, אבל… ובכן, כן. ב ד י ו ק. גם אם לא תמיד התחברתי לכל אחד משלל הפרוייקטים שהיה מעורב בהם, עצם היותו של פיליפ אנסלמו יוצר חרוץ תמיד העניקה לו נקודות זכות אצלי, ו Down היא ללא ספק דובדבן בקצפת.

[audio:http://www.theboutique.co.il/audio/11 In The Thrall Of It All.mp3]

***

~ עוד קצת על Down.

~ לפיצ'ר ב Metal Hammer: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7</a
(קליק על התמונות להגדלת הטקסט)

~ וגם סמי אופטופיק: באחד מעמודי הביקורות של המגזין, ובמיקום אליטיסטי לצד הביקורת על החדש של High on Fire מסתתרת ביקורת מפרגנת פלוס פלוס להרכב הישראלי הז"לניק ליטרשפיך, שאלבומו I Cum Blood in the Think Tank קיבל ציון 8 מכובד וכמויות נכבדות של ריר מצד מר-מבקר, שמעריץ ומפחד מ"קרייזי ישראליז" בו זמנית, לאמור – חושש שיזחלו אליו בלילה למיטה וישברו לו את העצמות. לינק.

~ עדכון: גם על Grave in the Sky. לינק.