תורת הקבוצות

בשנות ה30 המוקדמות לחייו מחליט סאם דאן, אנתרופולוג קנדי, שהגיע הרגע המתאים לצאת למסע חובק עולם ולנסות להבין את האהבה הגדולה שלו מאז גיל 12: מוזיקת מטאל. את התיעוד שלו הוא אורז בצורת Metal: a Headbanger's Journey סרט אישי מאד על תקן של סרט תיעודי. לפני שיוצא למסע הוא מתיישב ומנסה לחבר את כל סימני השאלה שריחפו לו בראש מאז היותו ילד קטן שהוקסם מלקיחת חלק ב"דבר הכי גדול בעולם", ובעיקר הסיבה בגללה המטאל נחשב לסגנון מוזיקלי מוקצה ומלא סטריאוטיפים. מגובה במצלמה, וינילים של קאניבל קורפס וסקרנות בריאה מנסה דאן לפצח את האניגמה הקרוייה "מטאל" בעזרתם של אמני מטאל לדורותיהם, סוציולוגים ומעריצים.

metal2.jpg

נקודת המוצא של סאם דאן היא לא רק העיירה הקנדית השלווה בה הוא גדל והתחנך. נקודת המוצא הינה גם, ובעיקר – הוא עצמו. בתור מישהו שהתבגר אל תוך עולם המטאל המתחזק של שנות ה80, חשוב לו לחשוף, קודם כל, מה היא מוזיקת המטאל, היכן טמון הבסיס ההסטורי שלה, היכן מסתתרת התרבות שלה, איך הוא נהיה מה שהוא נהיה ולאן פניו מועדות בעתיד. לפני שהוא מתחיל במסע, הוא משרטט לעצמו מפה של סגנונות ולהקות, מחבר עם חיצים, מושך קווים ומתווה לעצמו מפה של עולם המטאל (שלו). ואז הוא מתחיל לאט ובעדינות: מההתחלה. הוא בוחן את מקורות המטאל, את הקשר שלו לבלוז כמו גם את הקשר המאוחר יותר להשפעות האירופאיות המלודיות, הסמפוניות והקלאסיות. הוא מנסה להבין למה המטאל שונא את כל כך את הדת הנוצרית, או כל דת שהיא. הוא עוקב אחרי התפתחות הגלאם מטאל, את הופעת הנשים במטאל, את הסיבות לכך שההורים שונאים מטאל ושהילדים משוגעים עליו. הוא מבקר בנורווגיה ומנסה להתחקות אחרי ז'אנר הבלאק מטאל, ואז הוא נוחת בגרמניה, בפסטיבל וואקן המפורסם.

סאם דאן משתדל לעסוק בכמה שיותר נושאים שנראים לו רלוונטיים, וקופץ מראיונות עם מוזיקאים להתדיינות עם חוקרי תרבות וסוציולוגים, אבל תמיד נוחת בנחיתה רכה על הנקודה המרכזית שעולה מהסרט: הרצון שלו – ושל שאר יוצרי וחובבי המטאל שהוא מראיין – להשתייך לקבוצת האחרת, השונה. לא משנה כמה ראיונות ייערכו וכמה חוקרים יתקשקשו בינם לבין עצמם על מהות המטאל, על השפעתו לטובה ולרעה על המאזין, על האהדה הגדולה שרוחשים לו בני נוער ועל הפרובוקציות שעורר בכוונה או לא בכוונה – הקבוצתיות, הרצון להיות חלק מאלה ש"לא מבינים אותם" יתגבר על הכל. שיא הרצון לתחושת השייכות מתנקז, כך לפי דאן, לפסטיבל וואקן, פסטיבל ענק שנערך בגרמניה מידיי שנה ונחשב בקרב חוגים רבים כמיני-מכה, מעוז המטאליסטים הבלתי מעורער. נראה שבנקודה מסויימת לקראת אמצע הסרט הופך דאן, במודע או שלא, למייחצן אגרסיבי של פסטיבל וואקן על אוהליו, אופנועיו, דגליו, שווקייו, מטאליסטיו ומטאליסטיותיו.

Metal: a Headbanger's Journey מממש את הציפיות משמו: מסע תיעוד אישי של מישהו שגדל על מטאל, אוהב מטאל ורוצה להבין את המטאל, על מנת להבין גם את עצמו. השאלה הנשאלת כעת היא למי בדיוק הסרט מיועד. בתור תיעוד סובייקטיבי, אפשר לומר שהסרט עושה את העבודה ומשרת את דאן נאמנה. הוא קצבי ומהנה כשמבינים כמה הנאה נגרמה גם ליוצר הסרט. נקודות מעניינות מועלות בו במיוחד כשהוא בא לפצח את תופעת הגלאם מטאל של שנות ה80, או מעלה את סוגיית המיניות במטאל. הראיון עם די סניידר, מנהיגה הצבעוני של טוויסטד סיסטר מצויין, וחושף פרטים מרתקים אודות הלינצ'ים התקשורתיים שניהלה טיפר גור וארגוני ההורים שעמדה בראשם כנגד טקסטים "פוגעניים" של מוזיקאים. אבל אפשר לומר שכאן בדיוק אנו גם נעצרים: הסרט נשאר לדוש ולפמפם את אותם נושאים, פחות או יותר. והרי זה לגיטימי, היות ומדובר בנושאים שקרובים לליבו של יוצרו. ועדיין, תחושת פספוס לא קטנה מרחפת מעליו. מדוע?

ראשית, מטאל הוא מושג רחב, רחב מידיי בשביל להכנס לתוך שעה וחצי, שעתיים או אפילו ארבע שעות. מטאל הוא מושג רחב מידיי בשביל להכנס אפילו לתוך סרט אחד. חילוקי הדיעות על המטאל כסגנון מוזיקלי ותרבות מתחילים כבר בדיונים על השורשים שלו, על איך הוא צריך להשמע, להתנגן, על התכנים שלו, על היחס שלו לדת, לרגשות, לפרט ולכלל. במטאל קיימים ז'אנרים ותתי ז'אנרים שבפירוש מתנגשים אחד בשני בסגנון המוזיקלי, בטקסטים וברעיונות שהם מבקשים להביע – וכך קביעות אודות אמת מטאליסטית אחת גורפת כפי שמועלות בסרט נשמעות מקושקשות לחלוטין. נראה גם שאותה אמת מטאליסטית שמוצגת בסרט קובעת שההתמקדות בגלאם מטאל, מעניינת ככל שתהיה, חשובה יותר מהתמקדות נאמר, בת'ראש או בדום, או שהנבירה המדוקדקת בתופעת הגרופיות הזנותיות מאחורי הקלעים באמת רלוונטית אך ורק למטאל ולא לכל עולם המוזיקה. עוד פספוס הוא הנסיון להבין את טרנד שריפות הכנסיות והשתוללות הבלאק מטאל בנורווגיה של תחילת שנות ה90, נסיון שמסתיים בקול ענות חלושה. במקרה הזה מסופקים חלקי ראיונות עם חברי הלהקות הנבובים (מייהם וגורגורות' ייזכרו במיוחד) ובמקום להכנס בעובי הקורה ולנסות להבין לעומק את המטענים הכבדים שיש לעם הנורבגי כנגד הדת הנוצרית מימים ימימה ובלי קשר לגיטרות ו/או ציורים על הפנים, בוחר הסרט לסוב סביב פועל יוצא הרבה יותר סקסי, כנראה – שטניזם.

סצנת הסיום של הסרט מצולמת, כמובן, בעיצומו של פסטיבל וואקן. כשברקע תמונות של הופעה חיה, קראוד סרפינג והנפות אצבעות מתבקשות של קרני השטן – ה Devil Horns (התנועה המטאליסטית האולטימטיבית, אשר רוני ג'יימס דיו חושף – שוב… – פרטים לגביה בסרט), מציג סאם דאן את מסקנותיו בצורה שמקלקלת את כל המסע שלו ובועטת אותו אחורה לעמדת המטאליסט הקלישאתי: אנשים לא מבינים מטאל כי המטאל מציג בפניהם את כל הדברים שהם לא רוצים להתעמת איתם, שהם מכחישים, שהם מפחדים מהם… אבל אתם יודעים מה, גם אם אתם לא מבינים אותנו, אנחנו מסתדרים מצויין גם בלעדיכם. מבחור אינטליגינטי ומשכיל שהחליט שיש מקום לחקור את המוזיקה שהוא אוהב כי למרות הכל יש מאחוריה משהו אמיתי וחכם, גם אם מצריך חפירה עמוקה על מנת להגיע אליו – הוא הפך להיות עוד ילד שבטוח שאף אחד לא מבין אותו כי זה מה שגורם לו להרגיש מיוחד. בתחילת הסרט בוחר דאן להקרין קטעים מתוך הסרט הדוקומנטרי Heavy Metal Parking Lot שעקב אחר מתבגרים חובבי מטאל בשנות ה80 ותיעד בצורה מביכה חבורות של ילדים טיפשים שמאמינים במטאל כאמת יחידה ומשמיצים להנאתם, ובעילגות מרשימה, כל דבר אחר על פני הפלנטה. אפשר לומר שהסרט מסתיים בגלגול המודרני של הילדים האלה, של הקבעון המחשבתי והאינפנטיליות הזורחת.

השורה התחתונה איתה בוחר סאם דאן לסיים את הסרט כל כך שטחית וקלישאתית, עד כדי כך שהיא מנפצת בשניות את כל מה שניסה לבנות ולהציג במשך כל המסע שלו. ואם מוסיפים אליה את 40,000 האנשים המשולהבים שמסביבו ואת הקביעות החד משמעיות שלו ושל חבר מרעיו המלומדים שמטאל זה רצון להיות חלק ממשהו אחר, מזן אחר של אנשים שאף אחד לא יבין אותם לעולם, של אמונה נוקבת בטוב מוחלט, רע מוחלט, שחור ולבן, של התנגדות וחוסר קבלת גוונים של אפור – מקבלים הצדקה מפוארת וגרנדיוזית לכל מה שרקוב בתפיסת המטאל. ולא של העולם מבחוץ – אלא מבפנים. אני לא יכולה וגם לא מנסה להכחיש שלגישה זו אין חלק נכבד וחשוב בקיומו של המטאל, אבל סגנון שכל מהותו מסתמכת על התנגדות ריקנית שמאחוריה לא עומד דבר בעל ערך או תוכן, ספק אם יש לו זכות קיום. בסופו של דבר, עולות מהסרט אותן קלישאות מוכרות ואף מביכות שתמיד ליוו את המטאל: אותם עדרי הדבנגרים מנענעי ראש קדימה ואחורה, אותן מנטרות "אתם לא תבינו, אז לכו להזדיין", אותה השתייכות מרצון לקבוצה אינדיבידואליסטית בכאילו, אותו עיסוק ריקני בלבוש, במראה, באנטי לשם האנטי ללא שום עמוד שדרה או תובנה מעמיקה.

אבל זין על זה. למי אכפת. Up the irons!

metal1.jpg

Metal: a Headbanger's Journey – 2005
ראיונות המוזיקאים כוללים בין השאר את: אליס קופר, טוני איומי, למי, סליפנוט, מייהם, סלאייר, אנג'לה גוסו, קיטי, די סניידר, מוטלי קרו, ברוס דיקינסון, רוני ג'יימס דיו, קניבל קורפס, גירלסקול, רוב זומבי, ראש ועוד.

~ לצפייה בטריילר
~ לצפייה בקטעים מהסרט ביוטיוב
~ לאתר הרשמי

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “תורת הקבוצות

  1. אני חושב שהסרט הזה, בדיוק כמו סרטים ותוכניות טלוויזיה שעוסקות בנושא דומה, חוטאות לסגנון.
    ככלל, הסרט הציג את הנושא בצורה שטחית מכיוון שליוצר הסרט לא הייתה מספיק בגרות להתחמק מהקלישאות המוכרות וההתעסקות במוץ ובתפל במקום בלב העניין – מה הופך את הסגנון הזה לכ"כ מושך?

    הבעיה היא צורת ההסתכלות של חובבי הסגנון על הסגנון עצמו – ילדותי, מצ'ואיסטי שלא לצורך, גס ובור. גם המרואיינים עצמם לא בדיוק עוזרים להפריך את הרושם. בתור מי שמאזין לסגנון הזה כבר כמה שנים טובות ואז רואה את השטויות המגובבות האלו של הסרט, יש לי רצון להשמיד את סלילי הסרט הזה על העוול שהוא גרם לסגנון.
    הבעיה היא שמה שמראים זה רק את כל המתבגרים חסרי השכל ואנשים שנתקעו מנטלית בתקופת התיכון שלהם/לא השכילו להבין דבר אחד או שתיים לגבי הסגנון. כי מה שקורה זה שלא מראים את הלהקות שיוצרות פיוטים מדהימים בלאבומים שלהם, שיוצרים מוזיקה חכמה עם טקסטים אינטילגנטיים וחריפים ובעלי השקפת עולם שונה ובוגרת בהרבה.

    אבל החטא הגדול של הסרט הוא צורת ההסתכלות על מוזיקה בכללותה, כעל משהו חסר ערך ואפסי (כל קלישאות המטאל שמפוזרות בסרט, למשל), ולא מבינים שמוזיקה (כל מוזיקה!) היא משהו גדול בהרבה שלא תלוי בזמן ובמקום אלא מעביר בתוכו, או לפחות מנסה, את החוויה האנושית.

  2. אבחנות יפות מאד. לא שמתי לב שהסרט מתחיל כמשהו יחידני ומסתיים כמשהו הרבה יותר כולל. ואולי זו המטרה. בכל מקרה, אני חושב שהסרט היה די בסדר. כי בסך הכל זה סרט שבא מתוך נקודת מבט אישית תוך הסתמכות על עובדות, ולא סרט דוקומנטרי "טהור". אני חושב שהייתי ממליץ עליו למישהו שלא מכיר מטאל, אבל עם אזהרונת קטנה. שיש דברים גם דברים מעבר. שלא כל המטאל שונא דת. שלא כל המטאליסטים רוצים להשתייך לקבוצה גדולה יותר שמרגישה אלק-כמוהם. שיש תכנים אחרים גם חוץ משטן ו666 ונאמבר אוף דה ביסט. וכמובן סגנונות נוספים חוץ מגלאם ובלאק מטאל 🙂

  3. beer and interviews? not a good combination

    ונקרובוצ'ר הוא הקורבן הפעם. הראיון הזה רק מוכיח שקצרה היריעה מלהתמקד בכל הזאנרים. לא מבין למה בכלל בחרו לשים את הראיון הזה בסרט היות והוא לא ממש אומר משהו. מאד מיותר. ממליץ לכולם לראות סרט בשם 666 AT CALLING DEATH. סרט משבדיה נראה לי. מתמקד בבלאק ודת' מטאל. סרט מצויין ובגלל שעוסק בנושאים ספציפיים גם מרחיב הרבה יותר, מן הסתם. חוצמזה, מייהם מגיעים לארץ בספטמבר. הולך להיות ממש טוב.

  4. ניתוח מעורר תאבון דווקא בשל החולשות שהצבעת עליהן שיש בסרט. עכשיו גם אני רוצה לראות את זה. ( :0] )

  5. והנה הסרט כולל כתוביות בעברית:
    ed2k://|file|%D7%99%D7%A1%20%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%95%20-%20%D7%9E%D7%A1%D7%A2%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%9C%D7%99.avi|367289654|037CAE29B2E39385DDAC6A5D8F787A0E|h=KAXC4H4FNLNV6AZSUSNEGGM6UJW3624J|/

  6. סרט פשות מצויין צריך לתת לו אוסקאר!!!!
    הבי מטאל שולט!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s