בתוך הקנקן

roper.jpg

אריק רופר החל את דרכו האמנותית בציור ועיצוב עטיפות אלבומי מוזיקה ופוסטרים להופעות. עם השנים התרחב פועלו והוא שיתף פעולה גם עם מגזיני מוזיקה ותרבות, עיתונים וספרי קומיקס, תחנות טלוויזיה, יצרני חולצות, סקייטבורדים ועוד. העבודות של רופר גדושות בפנטזיה פסיכדלית, מרושעת לעיתים, וכמעט תמיד בוהקת בצבעים חזקים ומאירי עיניים. רופר לא מביא איתו משהו חדש, היות והאמנות שלו מסתמכת רובה ככולה על אמנות פסיכדלית של שנות ה60 וה70; אם כי הדמיון והקווים הברורים שלו מזוהים איתו במאת האחוזים והפכו להיות סמל מסחרי שזועק את שמו גם אם האחרון לא מתנוסס על היצירה. העבודות של רופר אמנם מזוהות איתו באופן חד משמעי, אבל הייחוד האמיתי שלו בתור אומן הוא שעם הזמן הצליח להעניק חיים ואופי גם לאמנים, ז'אנרים מוזיקליים וחברות תקליטים. רופר מלווה את סצנת הסטונר/דום האמריקאית מזה שנים ארוכות, ובין העבודות המפורסמות ביותר שלו ניתן למצוא את העטיפות הבלתי נשכחות שעיצב לSleep: עיצוב עטיפת גרסתו הראשונה של Jerusalem וכן גרסתו המאוחרת והמורחבת יותר של האלבום, Dopesmoker. הוא עבד ועדיין עובד עם Southern Lord ו Tee Pee Records בין השאר, וכל פעם מצליח להמציא תמונה חדשה ואוטנטית של העטיפה והאלבום אותם הוא מעצב. שמחתי, אם כן, לגלות שהיצירה האחרונה של רופר היא עיצוב עטיפת אלבומם המתקרב של High on Fire, הרכב שכבר ליווה פעמים מספר בעבר.

מגזין Rhino המצויין פרסם לפני כשנה ראיון מרתק עם רופר, ובאופן טבעי הועלתה נקודת מעמד עטיפות אלבומי מוזיקה בזמנים בהם נדחקת האריזה הצידה לטובת הורדות מאסיביות של קבצים חסרי צורה ופנים. רופר מסביר בתור אומן, אבל גם ואולי בעיקר בתור צרכן מוזיקה כבד מאד, שחלק בלתי נפרד מהאסטתיקה של המוזיקה הוא צורת ההגשה שלה, כלומר אלבום מוזיקה הולך יד ביד עם אריזה וגרפיקה מלווה. אחת הבעיות האמיתיות של חברות התקליטים, כך לדברי רופר, היא שהן אינן משקיעות באריזה, ולא מתאמצות לספק חוויה קורצת של ממש לצרכני המוזיקה. ברגע שמפשיטים מהמוזיקה את חווית העטיפה, אין שום בעייה להתחבר לקבצים ולוותר על השקעה כספית. רופר מאמין שאם צרכני המוזיקה יקבלו תוספת אמיתית לאלבום ולמוזיקה עצמה, זאת אומרת בוקלט מושקעת ונכבדת שמהווה השלמה נאותה לאלבום, אולי אז יהיה אפשר לצפות לתשלום של 16 דולר לדיסק. הדוגמאות שהוא נותן מדברות בעד עצמן: קשה לדמיין את Dark Side of the Moon ללא העטיפה המפורסמת שלו, ומי יודע איך היינו מסתכלים כיום על המוזיקה של Hawkwind לולא הייתה מתבטאת באופן מופתי באיורים הפנטסטיים שעיטרו את האלבומים שלהם.

***

לפני מספר ימים נערך ראיון רדיו עם פפר קינן, שדן בעיקר בצאת אלבומה החדש של Down. לקראת סוף הראיון נשאל קינן לגבי עמדתו בכל הנוגע להורדות האלבום ברשת. קינן העלה בדיוק רב את מה שמתפספס ונזנח כיום לא פעם ולא פעמיים: מעבר לפאן הויזואלי, החשוב לכשעצמו, טומנות בחובן חוברות האלבומים במקרים רבים עולם ומלואו. עולם של מידע, רפרנסים, הכוונות, רמזים, אמירות, מילים, תודות, השראות, השפעות, של מי אמר למי, מתי, איפה ובאיזה עניין. ובתור מישהי שמאחוריה שעות טיסה רבות של עלעול ונבירה בכל פרט ותת-פרט אפשרי, אני רק יכולה לייחל לעוד שעות רבות כאלה. אף לאסט אף.אם, פנדורה או כל שירות המלצות אחר, מוצלח ואינפורמטיבי כלל שיהיה, לא יוכל להחליף את הדבר האמיתי, את הקסם ממקור ראשון בלגלות את הפרט הזה שהיה חסר בהשלמה של התשבץ ההוא.

אריק רופר מתייחס בראיון לריינו על הפספוס של האמנות עצמה ועל השילוב המתבקש שלה עם המוזיקה. אני בוחרת להרחיב את דבריו: מוזיקה היא פאזל. פאזל שמורכב מחלקים ותתי חלקים ותתי-תתי חלקים, מחלקיקים קטנטנים שנצמדים אחד לשני וביחד נותנים תמונה כוללת של תקופות והלכי רוח; של האישי והקולקטיבי גם יחד; של אנשים, של מחשבות, של תחושות, של חברות,של רגעים, של דברים שהיו ואינם ושל אלה שעושים את צעדיהם הראשונים ברגעים אלו ממש. החלקיקים האלה לא מסיימים את חייהם בתור טראק או שיר באלבום. החלקיקים האלה משתקפים באיורי עטיפת האלבומים. הם מציצים מתוך החוברות, נוזלים לתוך וידאוקליפים, ראיונות, דפי מגזינים מצהיבים. רואים אותם ממש כפי ששומעים אותם. אולם אותם חלקיקים נעשים חיוורים וחלושים במירוץ לדחוס עוד ועוד קבצים אל תוך תיקיות צהובות ומנוכרות. במירוץ הזה הם מאבדים מכוחם ומופרדים מהחלקיקים האחרים שמזינים אותם, ובכך מאבדים גם חלק מקיומם. המוזיקה, לכאורה, נותרת בעיינה; אבל בעיניי מאבדת גם היא מימד עמוק, חשוב וחיוני מאין כמוהו.

***

קישורים מעניינים:

~ אריק רופר, האתר הרשמי
~ הראיון של מגזין ריינו עם אריק רופר
~ גלריית עבודות של רופר, מתוך מגזין ריינו
~ ראיון הרדיו עם פפר קינן
~ אי אפשר בלי: ספיינאל טאפ מתדיינים על עטיפת Smell the Glove
~ וגם: מלחמת עטיפות האלבומים

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “בתוך הקנקן

  1. Amen to that.
    אני שמח שפפר קינן ואריק רופור מסכימים איתי 🙂
    עטיפה מוצלחת יכולה להפוך לחלק מהחוייה המוסיקלית.
    אני לא מדבר על הקטע של לקנות דיסק ולשבת עם החוברת בשביל לקרוא את המילים, שזגם זו סוג של חוויה, אלא יותר על מה שפפר מדבר עליו.
    לא סתם שפפר אומר שקיםם עולם שלם בתוך עטיפות הדיסקים האלה, בהערות הקטנות, באומנות.
    אני יכול לחשוב על שתי דוגמאות לחשיבות של האומנות הזאת לאלבומים.
    איירון מיידן למשל היא להקה שחלק לא קטן מהפופלריות שלה קשור באופן ישיר לאומנות שליוותה את הדיסקים שלה.
    היתה תקופה שפוסטרים שלה, בכיכוב אדי המפלצת, היו בכל חדר של מתבגר בארץ (או לפחות כך נדמה:), גם אם הם לא היו אמונים על מוסיקה של הלהקה בדיוק וזה בגלל שהאומנות שליוותה את הלהקה ידעה לבטא משהו מסוים שדיבר לנפש של אותם נערים.
    הנרי רולינס (כן, אני יודע. שוב הוא. מה לעשות שיש לו מה להגיד על כל נושא שבעולם?) דיבר פעם על העטיפה של Nervous breakdown של בלאק פלאג.
    איש מיף כיסא כלפי בחור שעומד עם הגב לקיר עם אגרופים מונפים.
    זה היה בתקופה שלפני שהצטרף ללהקה והיה עדיין רק מעריץ.
    מישהו נתן לו ולאיאן מק'איי את קלטת של הep הזה ורולינס מספר שהציור הזה הצליח לבטא כל מה שהוא הרגיש בחייו.
    אני בטח לא צריך לספר לך על הקשר בין העטיפות של אליס אין צ'יינס או Mad Season.
    אגב, ברוב הביקורות שכתבתי לשרת העיוור בזמנו, היתה התייחסות מסוימת לעטיפת האלבומים.
    מכיוון שבעיני קיים קשר הדוק בין העטיפה למוסיקה, בשלב הראשוני של הכתיבה תמיד הייתי מסתכל ארוכות על העטיפה לפני שהמשכתי לכתוב על המוסיקה עצמה.

  2. מתחשק לי להדפיס את הפוסט הזה ולהדביק אותו על מסכו של כל בן 15 שהמוזיקה היחידה שהוא מכיר מגיעה בצורת הורדה באימיול.

  3. אני לא מסכים. למרות היותי מעצב גרפי, ואני מאוד קשור לתעשייה הזו, גיליתי שבעבר קניתי המון דיסקים רק בגלל ה"חוויה" של הבוקלט. יצא לי הרבה פעמים לראות להקות שכולן רעש וצלצולים גרפיים, ללא כיסוי מוזיקלי טוב. אני חושב שמוזיקה ללא פנים, כלומר מוזיקה ללא עטיפה, מגלה את הפוטנציאל האמיתי שלה.
    כל העניין של ההאזנה החטופה בחנות דיסקים, עם הבלאגן שהולך שם ותור האנשים ההולך וגודל שמסתכלים עליך כאילו אתה דגנרט, בזמן שאתה מאזין, זה נמאס עלי ממזמן.

  4. קודם כל יש לבחור הזה יופי של עבודות. לא הכרתי אותו עד עכשיו, ואני לא חושב שאני מכיר את הלהקות שהוא עובד איתן אבל אין ספק שהוא מוכשר ושהוא מביא איתו "משהו ישן וטוב" למיקס. אם אני מבין נכון הוא עובד עם להקות שמנגנות איזשהו רוק מיושן משהו

    לגבי העטיפות והגרפיקה, אני לא בטוח שזה בדיוק מה שיגרום לאנשים להפסיק להוריד וללכת להשקיע כסף, אבל אני מסכים שאם באמת יהיה איזה ערך מוסף לאלבום בצורת חוברת או משהו אחר אז כן תהיה איזושהי חזרה לקנייה. זה גם מה שעושים הרבה עם הקהל היפני שנחשב קהל קשה ולכן מצ'[פרים אותם בכל מיני הוצאות מיוחדות ונדירות על מנת שיקנו. או לפחות יכירו. קשים היפנים האלה. אבל מה שאני הכי מסכים איתו זה העניין השני של המידע והתוכן שאפשר למצוא בתוך בוקלטים. זו הסיבה שאני מאד אוהב כל מיני בוקס סטס ואפילו אוספים. לאו דווקא בשביל המוסיקה אלא בעיקר בשביל החוברות הנלוות שבדרך כלל כוללות דברים שבשבילם אני בהחלט מוכן להוציא 16 דולר וכמובן שיותר.

  5. אני מסכימה לחלוטין עם Yaronimus.
    אולי זו איוולת מצדי, אבל יצאו כבר כמה פעמים בהן שמתי פעמי לחנות הדיסקים הקרובה וקניתי במיטב כספי דיסק של להקת- אינדי- כלשהי- בעטיפת- אלבום- נורא- נורא- יפה- ומגניבה בתקווה מסוימת שאותה מקוריות תתבטא, איכשהו, גם במוזיקה.
    אני לא בעד הורדות ולא בעד מחיר של 16 דולר לדיסק, אבל לא בזה זה מסתכם. אם אני אוהבת במיוחד להקה מסוימת אני אשמח מאוד אם עיצוב האלבום העצמו יהיה כלבבי (כדוגמת הליום או דינוזאור ג'וניור), אבל אני אקנה את הדיסק בכל- מקרה.

  6. ירונימוס, שירה: אני מבינה אתכם לחלוטין. אם תקראו את הראיון המצורף עם רופר תראו שהוא לא מתכוון לקניות אן-דן-דינו, אלא לאלבומים של אמנים שאנשים כן מכירים ובכל זאת מעדיפים להוריד באופן חוקי/לא חוקי בגלל שאין שום ערך מוסף מטעם חברות התקליטים – מהמינימלי ועד ל"אספני" שחשוב בהרבה מקרים. בטווח הרחוק, נגרם איבוד ערך צורת ההגשה שהיא חלק בלתי נפרד לדעתו (וגם לדעתי) מהמוזיקה כחוויה שלא מסתכמת רק באסופת צלילים אלא בתפיסה כוללת רחבה בהרבה.

  7. היי! חזרת 🙂 היית חסרה

    1. לגבי הבחור, אני מסכים בקטע של ה"טווח הארוך" זאת אומרת שהנזק החוויתי ייגרם לדור החדש או אלה מבינינו (אני מחשיב את עצמי כדור ישן, אני מניח שגם את) הוא די גדול והם מפספסים המון, אבל רק לדעתנו. זה עניין של הרגל כך שאם ילד בן 15 יתרגל שהמוזיקה היא רק מוזיקה לא יפריע לו שאין לו גרפיקה, יפה ככל שתהיה, מצורפת. עניין ה"מוזיקה זה מה שחשוב וכל השאר זה מסביב" הוא די מורכב ואני חושב שזה תלוי באמן ובסגנון. לא ממש אכפת לי מה יהיה על האריזה של להקת פאנק מצ'וקמקת כי סביר להניח שיהיה איזה ציור אינפנטילי כזה או משהו "עשה זאת בעצמך" שלדרוש עליו כסף יהיה כבר בגדר חוצפה ובשביל זה בדיוק יש אינטרנט והורדות חינם. אבל דברים כמו שהבחור הזה עושה באמת מתפספסים אם אין את כל האלבום והאריזה וכאן זה באמת חבל.

    2. לגבי הפפר קינן, שהוא בחור מגניב לכל הדיעות, מהנהן בהסכמה, רק אתן דוגמא את הבוקלט הפנימית של EVIL EMPIRE של רייג' ורשימת הספרים ששם… עד היום אני עולה לרגל לבוקלט הזו 🙂

    3. לא ממש מובן לי העניין הזה של ללכת ולקנות דיסק של מישהו שלא מכירים!? זה רק אני או שאני באמת מפספס כאן משהו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s