זו אבולוציה, בייבי

צעיר גלוח ראש נועל את חנות הגלידה בה הוא עובד, ופניו לרחוב וושינגטוני של תחילת שנות ה80. מולו הוא רואה טיפוס ארוך שיער ולבוש שחורים פונה לאותה מדרכה בדיוק. הוא מכיר את הטיפוסים האלה. הוא יודע טוב מאד שהחלוקה בין פאנקיסטים למטאליסטים באותה תקופה ברורה וחותכת; המפגש ביניהם יכול להניב רק צרות צרורות, וזה בדוק. הם צועדים אחד אל מול השני, גלוח הראש משתדל שלא ליצור קשר עין ולעבור בזריזות את מכשול הדמות המאיימת שצועדת לקראתו. "היי, מוטורהד!!" צועקת לעברו הדמות, ומצביעה על כפתור עם לוגו מוטורהד שגלוח הראש הצמיד לדש המעיל שלו. "כן, כן, בנאדם. מוטורהד. אייס אוף ספיידס…" הוא מנסה להתחמק ולהמשיך בדרכו. "היי, אני מכיר אותם! הם ממש טובים!" ממשיכה הדמות, ומצביעה הפעם על סיכה עליה משורבט לוגו של להקת פאנק מקומית. "באמת!?" משתאה גלוח הראש. הוא עוצר, מוכה בתדהמה. "הם אני! זאת אומרת… אני זה הם, זאת אומרת, אני בלהקה הזאת, בנאדם!!" "היי, גם אני מנגן בלהקה…" מגלה לו הדמות. "קוראים לנו האובססד. אתה חייב לבדוק אותנו, בנאדם".

***

כשהנרי רולינס, צעיר פעיל בסצנת הפאנק שוקקת החיים בדי.סי של תחילת שנות ה80 פגש את סקוט "ווינו" ווינריץ' באותו ערב, הוא לא ידע מה היכה בו. ווינו, גיטריסט ומנהיג הרכב המטאל המקומי The Obsessed בלבל את רולינס: מצד אחד, הוא נראה כמו עוד אחד מה"מטאלהדס האלה" – אותם טיפוסים ארוכי שיער, מנוכרים, מלאי חשיבות עצמית, חסרי חוש הומור ובעיקר טיפשים; מצד שני – הוא אהב פאנק, הוא הרגיש חלק מסצנת ההארדקור של די.סי, ובכלל לא נראה לו מוזר שכולם סביבו סוגדים לבאד בריינז והוא סוגד לבלאק סאבאת'. המפגש המקרי בין השניים באותו ערב היה יכול להיות עוד נקודה חסרת חשיבות בזמן, עוד פרט קטן ושולי בהסטוריה, אם הוא לא היה מסמל את תחילת תחילתה של זרימת שני הסגנונות, מטאל ופאנק, אחד אל תוך השני, בערבובייה; שני סגנונות מוזיקליים ותרבויות נגד שפעלו עד אז על שני מישורים נפרדים ומרוחקים.

האובססד נחשבים בעל כורחם כסנונית ראשונה של קרוסאובר, כלהקת מטאל שירקה דם על מנת להמשיך ולפעול מול קהלים עויינים ולא מקבלים משני צידי המתרסים המוזיקליים. הבירה האמריקאית של אותה תקופה נשטפה על ידי סצנת הפאנק וההארדקור, והאובססד נאלצו להופיע בפני קהלים מעורבים, חובבי מטאל וחובבי פאנק; לא פעם עצרו את ההופעות שלהם על מנת להרגיע ריבים וקטטות שהתלקחו בקהל, ותיבלו את ההופעות שלהם בקאברים ללהקות פאנק. אבל לא רק כדי להרגיע את הרוחות; אלא כי הרגישו שזה הדבר הנכון לעשות. הם היו חלק ממשב הרוח הזה, בדיוק כמו כל להקה אחרת באיזור.

"האובססד נשמעים כמו מישהו שמתעצבן ממש ממש לאט. ומי שמתעצבן ממש ממש לאט, נשאר גם עצבני במשך ה-מ-ו-ן זמן"

(שיחת חולין בין הנרי רולינס לאיאן מק'קאיי)

האובססד היוו המשך ישיר, קודר וכבד יותר לבלאק סאבאת' – דבר שלא גירד את הפופולרי באותה תקופה. במקביל, הם לא הרגישו זרים בסביבה של הארדקור, עויינת ככל שתהיה – והיא הייתה. מאד. וכך קרה שהאובססד עירבבו בלית ברירה קהלים: המטאל פגש את הפאנק, הפאנק פגש את המטאל, ומשם זה המשיך והתגלגל. האובססד אמנם גררו אחריהם חבורות מעריצים נאמנות, אבל מדובר היה בטיפות בודדות בים. הם לא היו פופולריים כלל וכלל גם בקרב חובבי המטאל — להישמע כמו בלאק סאבאת' של שנות ה70 בשנות ה80 היה הכי, ובכן, לא. המטאל היה שייך באותה תקופה להרכבים מנופחי שיער מלוס אנג'לס; הזרמים המחתרתיים הכינו עצמם מתחת לפני השטח לשצף קצף של ת'ראש מהיר ומסוחרר; ומעבר לים איירון מיידן ודומיהם הפכו את המטאל שלהם לקומיקס ופנטזיית פלסטלינה. האובססד לא התאימו כמעט לשום משבצת. הם לא היו פומפוזים, הם לא היו פנטזיונרים. הם היו אמיתיים, כנים מאד. בלאק סאבאת'? לא מעניין. ארכאי מידיי. איטי מידיי. הרבה יותר מידיי. Much Too Slow, כמו שווינו יכתוב יבצע מאוחר יותר במסגרת ההרכב הבא שלו, סיינט ויטוס.

***

האובססד פעלו במשך כל שנות ה80 המוקדמות. ב'86 פרש ווינו מההרכב והצטרף, כאמור, לשורות סיינט ויטוס, שם המשיך לעשות הסטוריה קטנה ודישן את הקרקע עוד יותר לפריצה הגדולה של גל הרטרו של שנות ה90. יקראו לזה סטונר; יקבעו שזו התגלמות הדום המסורתי של סאבאת'; הגראנג' והסלאדג' ישאבו מהם לא פחות. ווינו הפך לסוג של אליל אנדרגראונד שבאמת עשה מה שבראש שלו בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ולא רק לשם הקלישאה. מישהו שהמשיך לפעול נגד זרם חזק של התנגדות. מישהו שבזכות זה ובזכות היותו מוזיקאי מחונן השפיע על לא מעט אמנים ומוזיקאים, בסצנה שלו ומחוצה לה. מישהו שהתחיל לאסוף את הקרדיטים רק בעשור האחרון — גם עם הקמתה המחודשת של האובססד, וגם עם להקות ההמשך – שיין, ספיריט קארוואן, פלייס אוף סקאלס ולהקתו הנוכחית, דה הידן הנד.

***

כן. אז אתמול מצאתי ביו-טיוב סרט תיעודי מ1994 על האובססד. הסרט מורכב מראיונות של חברים לסצנה, חברים לחזון ואמנים שהושפעו מהלהקה הזו בצורה זו או אחרת. בין המרואיינים: הנרי רולינס, אייאן מק'קאי (מיינור ת'רט, פוגאזי…), לי דוריאן (נפאלם דת', קאת'דראל…), פיליפ אנסלמו (פנתרה, דאון…) , ג'ניפר פינץ' (L7), פפר קינן (קורוז'ן אוף קונפורמיטי, דאון), דייל קרובר (מלווינס, שגם ניגן עם האובססד תקופה קצרה) ועוד רבים וטובים. מדובר בהצצה נדירה ויפהיפייה לאותה נקודה בזמן בדיוק, קצת אחרי אותו מפגש של הנרי רולינס עם ווינו — והשאר, הסטוריה.

לצפייה בסרט: חלק 1, חלק 2, חלק 3

מודעות פרסומת

13 מחשבות על “זו אבולוציה, בייבי

  1. את המחשבות שלי לגבי האובססד והאיכות שלהם, את כבר יודעת מהתגובה שלי בטמבלר.
    עכשיו כשהשלמת את התמונה, עם כל העניין הזה של הקרוסאובר והקהלים העוינים והיותם הסנונית המבשרת, שזה סוג של להקות שאני מאוד אוהב, כאלו שהולכות עם האמת שלהם, גם אם זה אומר להיות בקו האש של הקהל.
    פעם כתבתי בשרת העיוור על בלאק פלאג והגעתי לנושא של מטאל ופאנק כשתי תרבויות עוינות.
    התפתח שם דיון בתגובות על ההשפעה ההדדית של מטאל על פאנק ולהיפך.
    אבל בדיוק על קטעים כאלה דיברתי.
    לא על מה שנראה טבעי בשנות ה90, אלא איך זה היה לפני שז'אנרים התחליו להשפיע אחד על השני.

  2. ראשית כל, נפלא לקרוא אותך שוב, ליהיא!
    חיכיתי הרבה זמן לפוסט המובטח בנוגע לאבות הסטונר/דום ואכן היה שווה לחכות.
    רק רציתי ל-"תקן" פרט קטן שקצת הציק לי: לא הייתי קורא לסיינט ויטוס "ההרכב הבא של ווינו" משום שיש בכך עוול לא קטן לחברי ההרכב המקוריים (ובראשם דייב צ'נדלר האחד והיחיד) שהקימו ופעלו עם ההרכב, כשה- obsessed עוד היו בחיתוליהם (ובכלל, אפשר לראות בויטוס, מהרבה בחינות, כתאומת החוף המערבי של האובססד). גם אם תקופת ה-"זוהר" (אם אפשר לקרוא לזה כך…) של הלהקה הייתה במסגרת ההרכב שכלל את ווינו, חשוב לזכור שהוא עדיין היה דמות משנית לצד צ'נדלר (שכתב את רוב השירים ב- born too late וביניהם גם את שיר הנושא שייחסת – בתום לב, כמובן – לווינו).

    תודה על הסרט! איכשהו הצלחתי לפספס אותו עד עכשיו…

    נ.ב. עקב שירות מילואים ממושך כמו הנצח, יצא לי לראות את האימייל שלך רק עכשיו. אני מבטיח להשיב בקרוב.

  3. הוהוהו, אתה צודק לגמרי!! אני מניחה שהאלבום הזה כל כך מזוהה אצלי עם ווינו שתת המודע שלי השאיר את צ'נדלר בצד, שלא בצדק. לא נורא, אני עוד אחפה על זה 😉

  4. ותגובה למוטי:

    אני הייתי חלק מהדיון שהזכרת (כבר עברו שלוש שנים?!) ועדיין חושב שקצת פספסת בקטע הזה של ראיית המטאל והפאנק כשתי תרבויות נפרדות ועויונות זו את זו (זכור לי שטענת שם שמטאל היה סגנון מוקצה בעיני אנשי הפאנק). בהחלט ייתכן שאכן היה כך בכל מה שנוגע ללהקות שכל שאיפתן הייתה לחתור אל עבר המיינסטרים ולא משנה באיזה צד של המתרס – פאנק, או מטאל – הן עמדו. אבל בכל מה שנוגע לגרעין האמיתי/הקשה של המוזיקה הייתה קירבה לא מועטה בין שני הצדדים הלכאורה מנוגדים הללו. קח למשל, את מוטורהד וסלייר שהבעת פליאה על השתתפותם של חבריהן באוסף שסיקרת בביקורת הנ"ל. אלה שתי להקות שעוד בזמן אמת (במקרה של מוטורהד בסוף הסבנטיז ובמקרה של סלייר בתחילת/אמצע האייטיז – ובכל מקרה, הרבה לפני שנות התשעים) הביעו סולידריות מלאה עם הפאנק (מוטורהד) וההארדקור (סלייר).

    גם מבחינת אנשי הפאנק, קשה לומר שהמטאל היה מוקצה. רובם ככולם גדלו על בלאק סבאת' ומעטים בלבד אי-פעם התכחשו לכך. אדרבא, כשמסתכלים על כל הלהקות שהולידו והובילו את ההארדקור בתחילת שנות שנות השמונים, קשה שלא לראות ולשמוע עד כמה המטאל היה חלק מהותי בצליל שלהן. אם לסגור מעגל לרגע ולחזור אל נושא הפוסט, אז לאובססד היה חלק לא מבוטל ביצירה של פוגאזי ובלי סיינט ויטוס בלאק פלאג לא היו מאיטים את הטמפו מפול גאז לזחילה מטאלית כואבת ב- my war (צעד שקל להקל בו ראש, אבל כאשר באמת חושבים על כך לעומק, ההשלכות שלו היו מרחיקות לכת… אני למשל, משוכנע בכל הלב שבלי סיינט ויטוס לא היו נירוונה, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת – או לפוסט הבא של ליהיא…)

  5. לאסף, אני לא יודע מה המקורות שלך אבל בתחילת ה80 וסוף שנות ה70 אכן היו מחנות ברורים ומסוגרים מאד של מטאל/פאנק. גם בארצות הברית וגם באירופה. היות ואני לא בא מרקע של פאנק אני לא יודע להעיד אם ה"פאנקיסטים" היו יותר "מקבלים" או אם לגרופים שלהם היה אכפת שהנרי רולינס גדל על בלאק סאבאת אבל מבחינת המטאליסטים הפאנק היה מוקצה נקודה. סלאייר אמנם הושפעו מהארדקור וכך גם מטאליקה וכל החברה של התראש אבל אפחד לא הודה בזה בפרהסיה רק עד סוף ה80 ותחילת ה90, עם הגעת להקות גדולות שפעלו במיינסטרים ולא התביישו להגיד שהם מושפעים מהארדקור (פנתרה תהיה הדוגמא הכי טובה). הנרי רולינס מדבר על המחנות האלה הרבה ספוקן וורד המוקדמים יותר שלו, על האיבה הגדולה והדחקות שהוא והחברה שלו היו מריצים על גודאס פריסט, נניח. בשנות ה80 יכולת בקלות לצייר לך את דמות ה"מטאליסט" הטיפוסי והטיפש שהיה יושב בפארקינג לוט מחוץ להופעה של KISS, שותה בירה ומקשקש לאיזה כתבת חדשות מתלהבת על כמה שהוא שונא פאנק (ואת מדונה). אני ממליץ לך לראות את Metal: headbangers journey בשביל לקבל קצת חומר רקע למאיפה ה"מטאליסטים" הגיעו. מה שנראה היום טבעי (אגב — ממש לא לכולם), בהחלט היה בגדר חריג בתקופות מוקדמות יותר.

    לליהי, תודה על הכתבה המעניינת, אני לא מכיר את הלהקה הזו אבל אני בהחלט אבדוק אותה. תודה שוב!

  6. ??? כשיצא האלבום עם הקאברים של סלאייר כולנו היינו מופתעים. זתומרת הרבה מקהילת המטאל לא אהבה אותו בכלל. למרות שכולם יודעים שסלאייר גדלו על פאנק, כן כן כן. בכל זאת הביקורות עליו היו גרועות גם מהצד הביצועי טוב בכל זאת פאנק… וגם מהבחירה של השירים. זה היה צעד די חריג בשביל סלאייר.עניין השורשים לא כל כך מעניין במקרה הזה. סלאייר אולי בעלת שורשים של פאנק (חלקית) אבל היא להקת מ ט א ל. ומטאל לא מסתדר עםצ פאנק לדעת רבים וטובים. ברור שיש את הערבובים. אבל השורה התחתונה היא שאלו שני סגנונות שלא אוהבים אחד את השני כי הם באים ממקומות אחרים לגמרי. אני אומר פה את דעתי אבל לא רק אני חושב ככה.

  7. עזוב אותך מקורות (ואת הסרט כבר ראיתי – דווקא לא משהו, אבל זו רק דעתי), זה לא מדע מדויק ולא דיון אקדמאי. אתה מדבר בעיקר על שני דברים: הפוזה שנלווית למוזיקה (בכל מה שנוגע ללהקות) וכמובן הקהל.
    אני (ולמיטב הבנתי, גם לא מוטי – לפחות בכל מה שנוגע לביקורת הנושנה ההיא) לא דיברתי על הקהל. לדעתי ולדעתי בלבד, רובו המוחלט של הקהל (יש שיאמרו, מעצם הגדרתו כ-"קהל") מורכב מאנשים סגורים, מקובעים ומאוד מושפעים וממש לא משנה מה הז'אנר המוזיקלי איתו הם מזדהים. אלה אנשים שמתעסקים יותר בסצינה ובקודי ההתנהגות והלבוש הנלווים לה, במקום להתרכז במוזיקה. בכנות, למי איכפת מה הקהל אומר? ממילא וכי ברוב המקרים, הקהל נמצא בדיסוננס מוחלט עם מושאי הערצתו. זה שאיזה רדנק שיכור חובב גלאם איצטדיונים יושב במגרש החניה ומספר למצלמות כמה הוא שונא פאנק, לא צריך לעניין אף אחד. אותם הדברים נכונים גם לגבי קהל ההארדקור, שעל אף המיתוס הרומנטי ש-"הקהל הוא הלהקות ולהיפך" (טוב, זה היה נכון בכמה מקרים), היה ברוב הזמן בקונפליקט מתמיד עם הלהקה בה הוא צפה.

    בנוגע לפוזה: עזוב אותך מה רולינס ויתר החבר'ה אמרו בשנות השמונים – תסתכל במקום זאת על מה הם עשו, אז (השפעת המטאל על בלאק פלאג ברורה מהאלבום הראשון ועד האחרון), כמו גם היום (אחד האלבומים האחרונים – והגרועים, לדעתי – שלו מכיל קאבר ל- thin lizzy, למשל). אותו הדבר נכון גם לגבי איירון מיידן, למשל: הם יכולים לומר מה שבא להם על פאנק, אבל כל מי ששומע את שני האלבומים הראשונים שלהם יודע שבלעדיו הם ויתר סצינת ה- nwobhm הידועה לשמצה לא היו אותו הדבר, אם בכלל היו מלכתחילה. אגב הסצינה הזו, היו לא מעט להקות שהשתייכו לגל הזה שהצהירו על עצמן כעל "פאנק" (במידה כזו או אחרת, זה לא ממש משנה כרגע) וביניהן להקות שמכרו לא מעט כמו מוטורהד וגירלסקול.
    בקיצור, לא צריך לייחס חשיבות רבה מידי למה שמוזיקאים אומרים (גם הם מושפעים מדעת קהל ומצווי האופנה, אתה יודע) ובמקום זאת להקשיב למה שהם עושים בתכל'ס – ובתכל'ס, בסופו של יום, הכל מוזיקה. אני לא יודע אם הסקס פיסטולז היו מה שהיו, בלי בלאק סאבאת'; אני לא יודע אם מוטורהד היו מה שהיו, בלי הסקס פיסטולז; אני לא יודע אם מיינור ת'רט היו אותו הדבר בלי מוטורהד; אני לא יודע אם סלייר היו אותו הדבר בלי מיינור ת'רט ואני בוודאי ובוודאי שלא יודע אם כל להקת הארדקור מסריחה מאז 86' (שוב, לדעתי בלבד… 🙂 ) הייתה אותו הדבר בלי סלייר. וכו' וכו' וכו'…

  8. יואב שילוני: אין לי כוח לכתוב עוד מגילה, אז ניגש לנקודה: כשאתה אומר ש-"ברור שיש את הערבובים. אבל השורה התחתונה היא שאלו שני סגנונות שלא אוהבים אחד את השני." למה אתה מתכוון בדיוק?
    דום מטאל לא היה קיים בלי פאנק/הארדקור (וזה כל העניין מאחורי הפוסט הזה על האובססד. כנ"ל לגבי סיינט ויטוס). ת'ראש מטאל לא היה קיים בלי פאנק/הארדקור (תשמע פוייזן אידיאה, D.R.I, או S.O.D רק בתור התחלה, כדי להבין את החפיפה). גריינדקור? התשובה כבר בשם, לעזאזל. בלאק מטאל? נותר רק לדמיין מה הייתה עושה אוכלוסיית נורבגיה עושה בשעות הפנאי שלה, אם טום ווריור והחבר'ה מ- hellhammer לא היו שומעים discharge (אגב דיסצ'רג', אפשר לזרוק את השם שלהם גם בנוגע לכל הקודמים). אנחנו לא מדברים כאן על סתם שורשים, אלא על השפעה ישירה שבולטת במוזיקה עצמה. מי שצריך את undisputed attitude כדי לשמוע הארדקור במוזיקה של סלייר, כנראה שלא שמע הארדקור מימיו. כל המטאליסטים צריכים להפנים שבלי הארדקור אין reign in blood, נקודה.

  9. אסף, אני מבין לגמרי מה שאתה אומר. אבל אני חושב שההסתכלות שלך היא הסתכלות של מאד "מאחוריי זה" או "בדיעבד". ברור שבסופו של דבר המוזיקה היא מה שמשנה ושיש חפיפות מסוימות ושתכלס הרבה זרמים קשורים להרבה זרמים אחרים. אבל מצד שני, אנחנו כן מדברים פה על הקהל — לא על מה שבדיעבד הסתבר לנו או הבנו. אנחנו מדברים פה על שתי סצנות נפרדות וכל סצנה מורכבת מן הסתפם מקהל. כן, מטופש, דבילי, פוזר, וכוליי וכוליי. אבל בדיוק בגלל הקהלים והחומר האנושי הזה נוצרה העוינות הזו מלכתחילה. זה לא נכון לדעתי להגיד ש"רק המוזיקה חשובה" מבחינה מבט אחורה. כי המוזיקה מגובה בהיבטים חברתיים וסוציולוגיים שאי אפשר להתעלם מהם. הקהל הזה הוא הגב של הלהקות האלה, היה, ותמיד יהיה, אם ירצו ואם לא. וכן, אם הנרי רולינס והחברה שלו הסתלבטו על גודאס פריסט אז זה חשוב מאד לציין את זה – כי הנרי רולינס והחברה שלו היו חלק מסצנה שלמה שחשבה ועשתה אותו הדבר בדיוק. ולסצנה הזו הייתה סצנה מקבילה של חובבי איירון מיידן שהסיוט הכי גדול שלהם היה פאנקיסטים – וזאת עובדה. אני מדבר איתך על דברים שבאמת התרחשו ומספיק להתסכל בסרט שליהי צירפה על מה שהנרי רולינס ואיאן מקיי אומרים שהיה בפועל, לא על מה שהבנו מאוחר יותר. בפועל הדברים הרבה יותר עקומים.

  10. מצטער, אבל אנחנו כנראה מסתכלים על דברים באופן שונה לחלוטין. אני למשל, דווקא רואה בדברים של רולינס ומקיי בסרט אישוש לטענה שלי: מעבר לכך שיש לך עסק עם שתי דמויות מובילות ב-"סצינה" (בעעעחחח) שהעריצו את האובססד בזמן אמת, נאמר שם בפירוש שהקהל של האובססד היה קהל מעורב ואף הכיל ברובו פאנקיסטים.
    קהל וסצינה הם דברים מאוד חשובים ומעניינים, אבל לא רלוונטיים לנקודה שלי כלל. מאוד יכול להיות שההסתכלות שלי היא "מאחורי זה", אבל בוודאי ובוודאי שלא "בדיעבד". אני לא מעוניין במה אמר וחשב הקהל ואפילו לא במה אמר וחשב (כביכול – אני נוטה לקחת "מחשבות" שניתנו לעיתונאי בראיון בערבון מוגבל ביותר) האומן, אלא במה קרה תכל'ס במוזיקה עצמה. בזמן אמת האובססד הושפעו מפאנק; בזמן אמת, ילדי ההארדקור הושפעו מהאובססד. בזמן אמת, להקות מטאל סופר חשובות כמו סלייר (עם reign in hell), אנת'רקס (עם הרכב הצד SOD) ונפלם דת' (scum) הכניסו בבירור ובלי להתנצל או להכחיש, אלמנטים של הארדקור למוזיקה שלהן. בזמן אמת, להקות הארדקור סופר חשובות הכניסו אלמנטים של ת'ראש (במקרה של DRI, ה- accused, או poison idea, רק לשם הדוגמא), או דום (במקרה של בלאק פלאג וכל דבר שדנציג עשה אחרי המיספיטס, רק לשם הדוגמא) בגאווה ובגאון אל תוך המוזיקה שלהם. שלא לדבר על COC שהצליחו איכשהו לנגן בשלב כזה או אחר, גם הארדקור, גם ת'ראש וגם סטונר/דום.
    העקמומיות שאתה מדבר עליה היא לא יותר מסתם עוד מסך עשן. במקרה הזה צריך באמת להסתכל "מאחורי זה" כדי לראות מה באמת התרחש בפועל.

  11. ההתחככות עם קהלים מעורבים הייתה מחוסר ברירה. בזמן אחר ובמקום אחר אני די משוכנע שהיא לא הייתה מתרחשת בכלל. אם האובססד היו מנגנים רוק איצטדיונים גלאמי והיו מלוס אנגלס אז לא היה מה לחלום על קהל מעורב. העניין הוא שהם גם המשיכו זרם לא פופולרי במטאל דאז וגם עשו את זה במקום עויין… וזו האבולוצייה האמיתית פה – איך שאני רואה אותה. בדיוק כמו שהרגאיי והפאנק השתלבו בסופו של דבר בבריטניה בגלל שמדובר היה בשני סגנונות שנאלצו "להיתקע" ביחד מחוסר ברירה, ולא בגלל אהדה ראשונית גדולה אחד לשני.

    סבבה, אחלה דיון נהיה פה!

  12. ליהיא!! נשמת אפי

    תעשי לי ילד רדוף שדים?

    לא מכיר אותם, אבל על ויטוס שמעתי פעם – אני חושב שממך בכלל. נבדוק, נבדוק. תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s