שבת שחורה לנשמה – חלק 6: Sabbath Bloody Sabbath

הפעם אפתח בתמיהה: נשגב מבינתי מדוע חובבי בלאק סאבאת' לא מעטים מאמינים שעידן אוזי תם לאחר האלבום הרביעי שלהם. מדובר בתפיסה מעוותת, חסרת כל שחר ובעיקר מבטלת בהינף יד מטופש כמה מהשירים האיכותיים ביותר שסאבאת' הפיקו אי פעם.

Sabbath Bloody Sabbath

אני יכולה לנסות ולקשר את העובדה שב Sabbath Bloody Sabbath, אלבומם החמישי של הלהקה שיצא ב'73, השתתף איש הקלידים של YES, ריק וויקמן. משמע: מופיעים בו לראשונה קלידים מסונטזים שמאפילים לעיתים ובאופן נקודתי ומצומצם למדיי על עבודת הגיטרות. התחושה האלקטרונית הקנתה אווירה חללית קרה, נחלתם של הרכבי רוק פרוגרסיבי דאז, ונשמעה מאד לא טבעית כשהולבשה על הרוק הבלוזי של סאבאת'. אבל, וכפי שהסתמן עוד באלבומם הקודם, פנייתה של הלהקה לכיוונים אחרים והתנסותה עם סגנונות שונים הייתה דבר מבורך ושכבר צפוי היה להיות בשגרה.

השערה נוספת שלי היא, שביחס לעטיפת האלבום עטורת השדים, הגולגולת והנאבר אוף דה ביסט, אשר יכולה הייתה להתפרש כהצהרת חזרה לסגנון האימים של האלבום הראשוןן דווקא, Sabbath Bloody Sabbath תמך בקו מוזיקלי עדין יחסית ואולי אפילו מעט מצוחצח.

Sabbath Bloody Sabbath, שיר הנושא הפותח את האלבום ואחד הלהיטים הכי מוכרים של סאבאת' התברך בעוד ריף פותח בלתי נשכח ואווירה אנרגטית מופלאה ששזורה הייתה לאורך כל האלבום: Sabbra Cadabra, Killing yourself to Live מוכיחים זאת יפה, וגם Looking for Today ו Spiral Architect הרגועים אבל מלהיבים לא פחות. ב Fluff האינסטרומנטלי ניתן דגש גם לקלידים וכלי מיתר, כאשר הקטע החריג ביותר באלבום הוא Who Are You. הקטע נעטף כמעט כל כולו באותם סינטים מתכתיים מרתיעים אשר החליפו את ריף הגיטרה המוביל ונשמעו לא קשורים לכל שיר אחר באלבום או לחלופין לכל שיר אחר של סאבאת'; למרות זאת אני מאמינה שהאובר-התעסקות בהם או בכניסתם של הקלידים והכינורות (שכזכור כבר הרימו ראש ב Vol. 4) מסיטה את תשומת הלב מההיי-לייט האמיתי של האלבום, והוא השיפור המשמעותי והמבורך בהגשה הווקאלית של אוזי, שמגיע לאיכויות אליהן לא הצליח להגיע בעבר, כאשר השיא הוא ב National Acrobat: יצירת מופת, לא פחות ולא יותר, ופנינה אמיתית בקטלוג של סאבאת'.

Vol. 4 החל את שרשרת ההתנסויות המוזיקליות של סאבאת', ו Sabbath Bloody Sabbath בסך הכל המשיך אותן באופן טבעי ומתבקש, במקביל לאחיזתו חזק-חזק ברוק הכבד הסטנדרטי יותר, גם אם מתובל בקלידים או כל כלי אחר שלא נכלל במסגרת הגיטרה-בס-תופים המסורתית. בניגוד לאלבומים קודמים שהיו מחוספסים וגסים יותר, באלבום הזה לקחו סאבאת' את המוזיקה שלהם לרמה חדשה לחלוטין של מורכבות מעודנת והגיעו לכדי יצירת האלבום האלגנטי והמסוגנן ביותר שלהם בגלגולם הראשון.

Sabbath Bloody Sabbath

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “שבת שחורה לנשמה – חלק 6: Sabbath Bloody Sabbath

  1. מסכים כמעט עם כל מילה, חוץ מזה שאני לא מכיר אנשים שאומרים שהלהקה נגמרה באלבום הרביעי.

    National Acrobat בהחלט יצירת מופת. אני גם אוהב את Who Are You.

    האמת שאני קצת יוצא דופן בזה שלמרות שאני מסכים שאלבום אוזי האחרון, Never Say Die, שונה לחלוטין מכל השאר, אני מאוד אוהב ומעריך אותו על מתכתיותו ואפרוריותו החריגה (אפרוריות במובן הטוב של המילה, עירוניות קודרת כזו).

  2. לזה שמעליי, נתקלתי בדי הרבה חברה שטוענים שסאבאת ה"אמיתיים" התגלמו בארבעה הראשונים שלהם, זה לא חדש, העניין עם הקלידים וה"התרככות" (למרות שלא ממש, הם עדיין כבדים באלבום הזה) הוא די בעייתי ואני חושב שהחיבור עם ההוא מYES הראה על סוג של פתיחות מוזיקלית שלא הייתה בקטע שלהם עד אותה תקופה, וכמו תמיד כשלהקה מאמצת כיוונים חדשים אז תמיד יהיו המעריצים שיתלוננו ויתבכינו, אני באופו אישי חושב שזה האלבום הכי טוב שלהם הכי איכותי והכי מגוון ואוזי באמת נשמע בו ממש טוב

  3. בגלל שהאלבום הזה פתח את BLACK SABBATH גם לקהל שהוא לא מטאליסטי אלא גם רוקיסטי וגם קהל של חובבי ארט-רוק ורוק מתקדם, אז הקהל הותיק יותר שנמשך מן הסתם לרוק הכבד שהם עשו הרגיש מאויים או סתם מאוכזב וזו תחושה שעברה מאב לבן כמו שאומרים. אני די מבין את זה. בלי קשר האלבום שלהם שאני הכי אוהב הוא PARANOID… 🙂

  4. זה די ברור למה חובבי סבאת' מסוימים, ההרגשה לאחר עידן אוזי היא שזה לא זה.
    אוזי, כמו כל פרונטמן ברוק'נ'רול למעשה, הוא הפנים והקול של הלהקה.
    תחשבו על כל הלהקות שאתם מכירים.
    אפילו הגדולות שבהן.
    מתופפים, נגני גיטרה, ואפילו בסיסטים, מוחלפים כשיש צורך.
    כמה סולנים אתם מכירים שעזבו להקה והלהקה המשיכה להתקיים?
    גם להקות שהחליפו סולן והמשיכו להתקיים, עשו זאת לרוב בהצלחה פחותה.
    בטח ובטח שכמדובר בפיגורה כמו אוזי, עם הקול המזוהה, הכריזמה, והטירוף.
    זו דרכו של עולם הרוק.
    תצרפו לזה את העובדה שסבאת' המשיכו לחקור טריטוריות מוסיקליות חדשות, ותבינו שגם אם מדובר באלבומים משובחים, למעריץ השרוף זה נראה כאילו ההרכב עשה תפנית של 180 מעלות ממה שייחד אותם (בעיניו) בהתחלה.
    מעטים האנשים שידעו להפריד בין הדברים ולשפוט בצורה אובייקטיבית.

  5. נראה לי שקצת התבלבלת, מוטי. אוזי לא רק ששר באלבום הזה, אלא גם בשלושת הבאים אחריו… 🙂
    מה שליהיא ניסתה לומר הוא שהשינוי הסגנוני של הלהקה שהחל בצורה מובהקת עם האלבום הזה, הביא לניכור בקרב הרבה מעריצים מושבעים, שלא אהבו את החריגה מהסטנדרט שהציבו ארבעת האלבומים הראשונים. לנוכחות של מר אוסבורן (או להעדרה), אין שום קשר פה.
    אגב, בעולם הרוק הכבד של התקופה דווקא היו לא מעט חילופי סולנים, אם מתוקף אילוץ ואם מבחירה, שהתבררו כמוצלחים ביותר מבחינה קרייריסטית – acdc ואיירון מיידן, למשל (למרות שבשני המקרים אני מעדיף את הסולנים המקוריים).

    אני דווקא אוהב את האלבום הזה (וזה שאחריו), גם אם לא באותה המידה כמו קודמיו.

  6. הא.
    בהחלט.
    זה מה שקורה כשבאמת מכירים רק את שני האלבומים הראשונים.
    הולך להתחבא מתחת לסלע.

  7. לא נורא… עזוב אותך מפאראנויד, עכשיו יש לך הזדמנות לשמוע את השלישי והרביעי – הם הרבה יותר טובים!

    יש מקום מאחורי הסלע לעוד מישהו? 😉

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s