שבת שחורה לנשמה – חלק 4: Master of Reality

השנה היא '71, ולבלאק סאבאת' יש מאחוריהם שני אלבומים מוצלחים מאד ביחס לחוסר הפרגון הממסדי לו זכו. Paranoid היה אלבום שהירשה לאוזי לזעוק ולצווח באובר-בטחון, לטוני איומי להפציץ עם אובר-דיסטורשנים מהגיהינום, לגיזר באטלר להמשיך ולספק מהלכי בס דומיננטיים משגעים ולביל וורד לתופף בצורה יותר ויותר אגרסיבית. נראה היה שבלאק סאבאת' הולכים ומשתכללים מכל הבחינות, אם כי בשלב זה את הקלף המנצח לא שינו בשום פנים ואופן. האפיל שלהם כבר ברור היה לחלוטין: כמה שיותר אפל, כמה שיותר כבד. אמת, נוסחה מנצחת לא מחליפים, אבל תמיד אפשר לשייף את הקצוות, וזה בדיוק מה שעשו עם Master of Reality ששחררו, בזריזות מרשימה, פחות משנה אחרי קודמו (שיצא, כזכור, באותה שנה של אלבומם הראשון).

Master of Reality

אם יורשה לי לחזור לרגע קל אל השירים הפותחים את שני אלבומיהם הראשונים של סאבאת', נראה ששובצו על תקן של הצהרת כוונות. באלבום הראשון היה זה שיר אימה, באלבום השני – שיר אנטי מלחמה, ובאלבום השלישי בחרה לשבץ הלהקה שיר אהבה. לא לאישה, אלא לעלה, עלה מריחואנה. אם כך, את Master of Reality פותח סאונד של, ובכן, שיעול, ומייד אחריו מתחיל Sweet Leaf, בו אוזי מתוודה על אהבתו לחשיש בפני החשיש, ומסיים בתקווה שיום יבוא העולם יבין את משמעותו החיובית של העלה המתוק. תחושת הקופצנות הסטלנית של השיר מתנפצת עם המעבר ל After Forever, שבא לתת תשובה מוחצת לספקולציות שסבבו סביב הלהקה וקשריה עם כתות שטניות כאלו ואחרות. בשיר מופיע אזכור ברור לאמונה חיובית באלוהים ולגאולה אמיתית שיכולה להגיע בעקבותה (… אם לא היה מאוחר מידיי).

Children of the Grave, אחד הקטעים המוכרים והחזקים ביותר של סאבאת', בעל פתיח בס בלתי נשכח ואווירה כיאוטית ממכרת, דן במציאות העכורה שאנו חיים בה, אבל הסתיים בסוג-של אופטימיות וקריאה לעתיד אחר וחיובי. הקטע עצמו כל כך מצמרר, כמעט כמו שני הקטעים האינסטרומנטלים שבאו לפניו ואחריו, Embryo ו Orchid בהתאמה. Lord of this World הציג שיר ייאוש סאבאת'י קלאסי, ונראה ש Solitude היפהיפה ונטול הדיסטורשן היה המשך ישיר של Planet Caravan מהאלבום הקודם, אם כי הטקסט שבו היה דכאוני בהרבה ומאד אובדני. האלבום נסגר עם Into the Void, שמתאר מסע חללי אל תוך עולם טוב יותר, עולם בו ניתן למצוא "Peace and happiness in Every Way", כמו שמציינת השורה האחרונה בשיר. מוזר? קצת. מפתיע? אולי.

בניגוד לקודמו, Master of Reality כלל שירים פחות קליטים ונגישים. לא היו בו להיטים של ממש מעבר ל Children of the Grave ואולי Sweet Leaf שיותר מכל היה פרובוקטיבי וישיר מאד, מה שלא תרם למעמדה של הלהקה בפני המדיה הממסדית. בלאק סאבאת' המשיכה בדרכה שלה, ונראה היה שככל שהייתה יותר בוטה, כך צברה לה עוד ועוד מעריצים. אבל לא רק הבוטות והחוצפה שיחקו במקרה של Master of Reality תפקיד, אלא מבנה שירים מורכב יותר, התפתחות מוזיקלית מרשימה בעיבודים ובמקוריות הלחנים, וגם – מה אתם יודעים – גיוון ושינוי קל במסרים שהעבירה הלהקה, לפחות בחלק מהשירים. מה שלא הרשו לעצמם באלבומים קודמים, התרחש באלבום הזה, וגם ארבעת המדוכאים המוזרים הצליחו להשחיל איזו אהבה דלה ומעוותת בין הקברים וההריסות שסבבו את עולמם.

Children of the Grave

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שבת שחורה לנשמה – חלק 4: Master of Reality

  1. זה אלבום משובח! לפי דעתי הטוב ביותר שלהם.. אני אוהב את הדרך שאת מציגה דברים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s