שבת שחורה לנשמה – חלק 3: Paranoid

עם אלבום בכורה שהתקבל בזרועות פתוחות יחסית בבריטניה, בלאק סאבאת' לא קפאו על השמרים ושיחררו כעבור מספר חודשים ועוד באותה שנה (70), את אלבומם השני. האלבום היווה קפיצת מדרגה משמעותית מבחינת התכנים בהם עסקה הלהקה והצלחתם במצעדים בבריטניה ובארה"ב, וזאת למרות חוסר תמיכה וזלזול מופגן ממגזינים, מבקרי מוזיקה ותחנות רדיו. בתחילה אמור היה להיקרא האלבום על שם השיר הפותח אותו, War Pigs, אבל עקב חשש לאנטגוניזם שעשוי היה להתעורר בקרב הקהל האמריקאי עקב מלחמת וויאטנם המשתוללת, נבחר לבסוף השם Paranoid, גם הוא שיר באלבום.

Paranoid

אם קודמו הכיל בתוכו כל מה שפסקול אימה טוב צריך, Paranoid הוסיף עוד רבדים ושכבות לפסקול הזה, והפך אותו למיקס מיואש קלאסי. האלבום הציג גישה בטוחה ומגוונת יותר, והתפלש בדרכו המתוסכלת גם בנושאים שנגעו במלחמה, בהתבודדות, בנקמה, בסמים, הזיות, בדכאון תהומי ותהייה ריקנית.

התנצלותי מראש על הפגנת האובר-רגשנות בהמשך המשפט, אבל אני באמת מאמינה שעולם המוזיקה בכלל ועולם הרוק בפרט היו נותרים עירומים וחלולים ללא הפתיחה של Iron Man המעוות והנקמני, הבס המהדהד והתופים המאיימים של War Pigs, הריף של Paranoid או הטריפיות הממוסטלת והעדינה של Planet Caravan. ב Hand of Doom חשפה הלהקה תיאור ריאליסטי וישיר מאד של התמכרות לסמים, בעוד ש Electric Funeral ו Fairies Wear Boots המשיכו פחות או יותר את המסרים המיסטים האפלים של האלבום הקודם.

Paranoid הצליח להשתחל למקום הראשון במצעד האלבומים של בריטניה, וזמנה של ארה"ב לקבל את הלהקה אל חיקה הגיע גם הגיע. הם אמנם היו בריטים יותר מהרב, אבל הגרעין המוזיקלי שלהם היה, כידוע, מאד אמריקאי. העובדה שהקדישו שיר שלם לתחלואי מלחמה ב War Pigs והזכירו בקצרה את מלחמת וויאטנם ב Hand of Doom רק תרמה לאפיל שלהם בפני הקהל האמריקאי. War Pigs ירה באופן בוטה וגרפי מאד זוועות מלחמה וצביעות העומדים בראשה והתאים נהדר לתקופה. בניגוד למוזיקה אנטי מלחמתית אמריקאית שזוהתה לרוב עם תנועות ההיפים של שנות ה60, בלאק סאבאת' הציגו אנטי-אנטי מלחמתי משלהם. הם לא היו היפים, ההיפך הוא הנכון, והם בחרו לתקוף את נושא המלחמה מנקודת מבט צינית, אלימה, כואבת ובעיקר פסיבית להחריד. לשיר, אגב, נכתבו במקור מילים שונות לחלוטין שתיארו באופן ציורי מאד מעיין ציד מכשפות. הגרסא המקורית של השיר הופיעה שנים מאוחר יותר באחד מהאוספים של אוזי אוסבורן בשם Ozzman Cometh, למי שמעוניין.

בפוסט הקודם ציינתי שעטיפת האלבום הראשון של בלאק סאבאת' שיקפה בתוכה את כל מהותו, ובמבט אחד אפשר היה להרגיש ולהיצרב מהמוזיקה שבו. באלבומם השני היה זה השם – Paranoid – שממש כמו השיר, הצליח לעטוף בתוכו את כל התווים, הטקסטים, הריפים והאווירה של האלבום. כך, פשוט, לעניין, פרנואידי, לא יכולתי להגדיר את זה טוב יותר. במחשבה לטווח רחוק יותר, אני יכולה להעיד די בבטחון ש"פרנואידי" הוא שם תואר שיכול להלום את בלאק סאבאת' ב100% באותן שנים, והאלבום הזה היה אמנם דובדבן בקצפת, אבל גם רק קצה קרחון.

~~~

להורדה: פרומו רדיו אמריקאי שהופק לקראת יציאתו של האלבום בארה”ב.

War Pigs

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “שבת שחורה לנשמה – חלק 3: Paranoid

  1. אני אקח פה סיכון עצום ואחשוף את עצמי לאפשרות של נידוי במקרה הטוב וסקילה במקרה הקצת פחות טוב ואתוודה שאני חושב שהאלבום הזה מוערך יתר על המידה (בעיקר בהשוואה לכמה אלבומים אחרים של הלהקה שלא זכו למעמד של קלאסיקות כמו זה שפראנויד זכה לו) – מבין "אלבומי אוזי" הטובים, זה ככל הנראה האלבום שאני הכי פחות שומע. משהו בסאונד הרזה של האלבום קצת מאכזב בהשוואה לאלבום הראשון ובמיוחד בהשוואה לשניים שיבואו אחריו (ולא נרחיב במילים כרגע… 🙂 ).

  2. עם כל משיכתי העזה לאלבום הראשון שלהם, אני ממש לא חושבת שהסאונד של האלבום הזה רזה, להיפך – פאראנויד הרבה יותר בוטה וחצוף מקודמו, שהיה מנומנם משהו יחסית אליו (מה שהעניק לו את הקסם המיסטי והאפל שלו, זה נכון, מי אני מבין כל האנשים שאתנגד לנמנמנים). אני חושבת גם שכמות הקטעים הבלתי נשכחים ונכסי צאן הברזל שמרוכזים באלבום הזה לא משתווה לאף אלבום אחר. אני לא מדברת רק על הצלחה במצעדים אלא, פשוטו כמשמעו – כמות הריפים, חלקי ריפים, שירים וחלקי שירים שהיו מאד קליטים והמשיכו הלאה .פאראנויד היה אלבום אנרגטי ואגרסיבי מאד – אם תשאל אותי איזה אלבום של סאבאת' המוקדמת היה הכי "מטאל", פאראנויד תהיה התשובה שלי, hands down. אכזבה? ממש לא, וחכה, עוד לא הגענו בכלל לפייבוריט האישי שלי. 🙂

  3. אולי בוטה וחצוף, אבל לא מי יודע מה מוצלח לדעתי… 🙂 חוץ מ- war pigs, paranoid, planet caravan ו- hand of doom (בעיקר בגלל השם…), אני חושב שמדובר באלבום די, איך נאמר, מטופש. בעיקר איירון מאן האגדי, שנשמע לאוזניי כמו שיר ילדים לא מוצלח במיוחד שמלווה בריף די מעצבן ובנאלי (את רוצה את הסקילה עכשיו, או אח"כ?).
    מצחיק, אבל לעומתך, הדבר שדווקא הכי חסר לי באלבום זו אותה ה-"מטאליות" שאני מוצא באלבומים המוקדמים האחרים ובעיקר בשני אלה שבאו אחרי פאראנויד. לטעמי, האלבום הנ"ל הוא דווקא האלבום הכי הארד-רוקי שלהם. לזה התכוונתי כשכתבתי "סאונד רזה": בפאראנויד, סאבאת' נשמעו קרובים למדי לעמיתיהם הבריטים מהתקופה, דיפ פרפל ובעיקר לד זפלין (בחייאת, מה זה ה- "rat salad" הזה אם לא חיקוי די מיותר של "מובי דיק"?) – הגיטרה של איומי מאוד טרבלית וחסרה את הפאז הדחוס והמאסיבי של שני האלבומים הבאים. אני לא יודע מה איומי עשה בתקופה שבין פאראנויד לבין מאסטר אוף ריאליטי, אבל בשניה שהריף של sweet leaf מתחיל, אי אפשר שלא לשים לב להבדלי הסאונד של שני האלבומים הללו . פתאום הריף הפך ל- "הריף" בהא' הידיעה וזה מה שעשה את בלאק סאבאת' לבלאק סאבאת', לדעתי.

    נ.ב. רציתי להגיד שאני ממש מבסוט מזה שיש מישהו שנראה כמו למי ליד השם שלי. מה את אומרת, מרתון מוטורהד אחרי זה? 😉

  4. "אולי" בוטה וחצוף? הרי זה בדיוק כל העניין. גם אם הוא טפשי בעינייך וגם אם לאו, פאראנויד הוא האלבום האגרסיבי הראשון שלהם, וככזה שמורה לו סוג של זכות ראשונים. ה"מטאליות" שאני דיברתי עליה היא *לאו דווקא* הסאונד הטהור – ברור שאלבומים מאוחרים יותר היו יותר כבדים ועשירים. הכוונה שלי היא ל"מטאל" מבחינת הגישה, התעוזה וההתעוררות ביחס לאלבום הקודם וביחס למה שעשו להקות אחרות באותה תקופה. והגישה הזו היא זו שבידלה אותם, כן, גם מעמיתיהם. הרי לא מדובר כאן רק במוזיקה, הרבה מעבר לכך למעשה. מדובר בתפיסה שונה לחלוטין של איך לעשות מוזיקה מלכתחילה ואיך להציג אותה לקהל. וכאן, כאן הונחה אבן הפינה האמיתית. פאראנויד היה אלבום מרוכז ובועט, שאמנם לא השתווה מבחינת *טכנית* לאלו שבאו אחריו, אבל ראבאק – אם היינו מדברים רק על טכניקות, היינו נשארים עם ג'ימי פייג' ביד. [יקירי, הליריקס של Born too late לא ילדותיות לדעתך? ועדיין… תמשיך אתה. אני מניחה שאתה מבין את הכוונה שלי.]

    למי נישא בגאון על גבי פלאג-אין שהתקנתי במערכת התגובות ומצטרף לכל מי שלא בחר לעצמו תמונה באתר 30boxes.com. אני מניחה שאחליף את הדמות הדיפולטית מידיי פעם, חשבתי על ויני-פול כאורח הבא.

  5. אני מבין בסה"כ למה את מתכוונת – אין ספק שפאראנויד הציב רף חדש למוזיקה אגרסיבית ועוינת ועם שירים כמו אלו שהזכרתי, לא לחינם הוא הפך לקלאסיקה. אבל אני עדיין לא יכול שלא להרגיש שחסר בו משהו ולא רק מההיבט הטכני נטו (אולי המרכיב החסר הוא דווקא קצת בגרות, מי יודע…). הליריקס של born too late (האלבום, אני מקווה – כי השיר עצמו רחוק מלהיות ילדותי בעיני) אכן "ילדותיות" לפרקים, אבל קשה לפספס (ואני בטוח שלא פספסת) שרובן גם מלוות בקריצת עין הומוריסטית ברורה (בעיקר clear windowpane ו- h.a.a.g בעל השורה האלמותית: "falling in a bottomless pit, is there no end to this moronic wit"). לעומת זאת, כשאני מאזין לאיירון מאן, אני מקבל את התחושה המאוד לא נעימה שמי שזה לא יהיה שכתב את המילים, גם ממש התכוון להן ברצינות. וזה כבר הבדל של שמיים וארץ… 🙂

    נכנסתי לאתר הזה מתוך סקרנות ועדיין לא הבנתי את הפואנטה… אני אסתפק בזה שהוא מסדר לי אייקון של למי. מה עוד צריך בחיים?

  6. דווקא האובר-רצינות הזו שאתה מתייחס אליה היא זו שעושה את ההבדל. ועל הדבר הזה בדיוק דיברתי בפוסט הראשון אם אתה זוכר, על נושא הניכור. איירון מאן הוא קלאסיקה של 100% ניכור, ומהנקודה הזו בדיוק להקות כמו סיינט ויטוס קיבלו את ההשראה הבסיסית שלהם (שוב, לאו דווקא מוזיקלית).

    זה לא האתר, זו בעלת הבוטיק. האתר מספק סתם דמות דיפולט חסרת פנים, אבל החלטתי שלמי יוכל להיות תוספת הרבה יותר טובה. 😉

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s