ומה איזי היה אומר על זה?

ב'92 כיכב כריס רוק בסרטה של תמרה דיוויס, CB4, פארודיה שהתמקדה בשלושה חברים חנונים לחלוטין אשר החליטו להקים הרכב גנגסטה ראפ, ולשם כך השאילו זהויות של פושעים שישבו בכלא. הסרט עשה צחוק מתדמית הראפר הגנגסטר הקשוח אבל גם העלה את סוגיית ההערצה העיוורת ואובדן הזהות העצמית של מעריצים ושל וואנא-ביז למיניהם. במסגרת קריירת הראפ המשגשגת של חברי CB4 (ראשי תיבות של Cell Block 4), צילמו השלושה קליפ ללהיט שלהם בשם Straight Outta Locash, הגרסא הכריס רוקית ל Straight Outta Compton של N.W.A.

קוקו?

Niggaz With Attitude היו אחד מההרכבים ששרפו את האנדרגראונד האמריקאי והפחידו ביותר את המיינסטרים בסוף שנות ה80, והיוו קרקע פורייה לקריירות מטאוריות של ד"ר דרה, איזי אי ואייס קיוב בעיקר. אלבומם השני שיצא ב'88 והכניס אותם בבעיטה למצעדים, Straight Outta Compton אולי נשמע היום צפוי ולעוס מכל הכיוונים, עם הילולי גטו, גידופי שוטרים וסגידה עיוורת לאלימות מילולית ופיזית, אבל אז הם נחשבו לסוג-של אויבי מדינה חצופים והקפיצו את הפאראנויות בקרב הטיפר גוריות למיניהן לשיאים חדשים. התדמית המיליטנטית, הבגדים הכהים, כלי הנשק והדיבור המלוכלך הוצגו על ידם כמנת חלקם היומית של כל מי שגדלו בדאון-טאון LA ואומצו על ידי כל מי שרצה לחוות על בשרו איך מרגיש גנגסטה אמיתי, ומסתבר שהיו הרבה מאד כאלה. תוך פחות מעשור אחרי שיצא האלבום, כל חבריו – מלבד איזי אי שנפטר ב'95 מאיידס, כבר לא ממש הסתובבו ברחובות קומפטון וכיוונו AK-47 אל עבר כל שוטר לבן ומשופם שנקרה בדרכם.

אימוץ התדמית של N.W.A לסרט פארודיה על תדמית הראפ של תחילת שנות ה90 היה אז בגדר נבואה מגוחכת על עתיד תרבות ההיפ-הופ המסחרי, נבואה שמימשה עצמה עם השנים. הסרט יצא צעד לפני שהתדמית האלימה של הראפ תפסה תאוצה היסטרית והפכה להיות פארסה טראגית אחת גדולה בצורת מלחמת חוף מערבי/חוף מזרחי, ושני צעדים לפני שהאבולוציה הפכה אותה למנצנצת ועטורת מכוניות פאר. המיליטנטיות הזועמת של N.W.A, החיבה העזה לרובים, אקדחים ואלימות מכל סוג שהיא, הזלזול בנשים והשנאה היוקדת לכל דבר שהולך על שתיים והוא לא שחור (או יען) התעדנה בסופו של דבר והפכה להאדרת בלינגים בלינגים, שטרות ירוקים ויפים ומכוניות יפות לא פחות. באותה מידה שתרבות ההיפ-הופ המסחרי של היום נראית מעוותת ולא אמיתית, גם לכיוונם של N.W.A נשלחו חיצי ביקורת רבים על העיסוק המוגבר שלהם בפשיעה ובתרומתם המפוקפקת למוזיקה מלאה בטיפוח אגו גברי אלים ותו לא. הם היו הילדים הרעים שכולם פחדו מהם, אמרו את הדברים הלכאורה-לא נכונים בזמן הלכאורה-הכי לא נכון ובצורה הכי בוטה ונהנו מכל רגע.

בסוף דצמבר עומד לצאת אלבום אוסף של החבורה, שיכיל את הלהיטים הגדולים שלהם וגרסאות נדירות, ובניגוד לאוספים קודמים יכלול גם DVD של קליפים וחומרים שמעולם לא שוחררו באופן רשמי. כשבוע לפני צאת אלבום האוסף, ישוחררו תשעה טראקים ממנו בצורת רינגטונים לסלולרי, אותם יהיה ניתן לרכוש בלא פחות מ35 תצורות אודיו שונות. אני לא רואה משהו שיכול להיות יעיל יותר כנגד שוטר תנועה שעוצר אותי על נהיגה פרועה ומקבל מנה אחת אפיים מכיוון הסלולרי שלי שצועק עליו את Fuck the Police. אם זה לא חוכמת רחוב, אני כבר לא יודעת מה כן.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “ומה איזי היה אומר על זה?

  1. ולאלבום החדש של ווירד אל ינקוביק קוראים Straight Outta Lynwood. מתוך ויקיפדיה:
    "Yankovic himself is from Lynwood, California, a lower-class Los Angeles suburb that borders Compton".
    תמונה כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/Image:Soli4.jpg

    יש לי לינקים להורדה של שני הדיסקים אבל אני לא יודע אם את מרשה…

  2. משום מה יש לNWA הילה של משהו מאד "טרו" ואמיתי אבל תכלס הם היו שואו-אוף בטירוף. למעשה כשאני חושב על זה חלק מתפיסת הראפ וכל התרבות של ההיפ-הופ שהיום כבר בא להקיא ממנה עם כל הנהנתנות והכסף התחילה שם. לא שNWA הציגו משהו נהנתן אבל הם התחילו לדחוף את נושא ה"תראו אותי, אני בן זונה" כלפי מעלה. בכל אופן למיטב ידיעתי וזכרוני אייס קיוב היה המנוע האמיתי מאחוריהם וכשהוא עזב הם כבר לא היו כל כך אטרקטיבים.אפילו דוקטור דרה לא החזיק אותם ואיזי אי היה בדיחה מהלכת… גמד צפצפן ודי מעצבן אם תשאלי אותי

  3. בדיוק שהגעתי לבלוג הזה שמעתי את 100 מיילז אנד ראנינג אז אני חייב להגיב.

    טרו-פייק פוזה-לא פוזה. WHO GIVES A FUCK???

    לא מאמין שיש מישהו שיכול להכריע מה אמיתי ומה לא. וגם אם כן, לא אכפת לי ממנו.

    לא צריך לרצוח(ע"ע בורזום- שנה הבאה בחוץ!!!1) או לדפוק מכות לחברה שלך(ע"ע ג'ים גואד- עד היום טוען שלא נגע בה) או לקחת סמים כמו אצן 100 מטר(ע"ע קראש דרבי) בשביל לעשות מוזיקה אותנטית, חשובה ומשפיעה. כלומר, אפשר. אבל זה לא חושב. זה לא הופך אותך ל"טרו" אלא לטמבל. מה שבאמת חשוב זה הסיפור.

    ויותר מהכל לNWA יש משהו שאין לשלושים אלף להקות הטוענות לכתר ה"טרו". סיפור לספר לנכדים. מהריבים בין אייס קיוב לשאר החבר'ה דרך הריב המתוקשר והאלים בין איזי אי לד"ר דרה(שכזכור נגמר כששוג נייט איים באקדח על היהודון שניהל את חברת התקליטים של איזי אי) עובר בהדבקות האירונית באיידס של איזי כשהוא היה מתהדר בכך שזיין חצי מהווסט קוסט ועד הקתרזיס לאחר מות איזי כשכולם השלימו עם כולם. כלומר השלימו עם הגופה של איזי, כשהוא היה בחיים כולם רצו לדקור אותו. אבל כנראה שקל לסלוח לאדם מת על כמה ג'ובות שנגנבו בעבר כשבהווה יש לך מספיק כסף לקנות את כל השכונה הישנה שלך.

    NWA יחד עם הוו טאנג קלאן ופאבליק אנמי היו מהלהקות החשובות ומהיחידות, בעיני לפחות, הטובות בז'אנר. היה להם מודעות עצמית, הומור ותפיסה אירונית, בניגוד להרבה אנשים מאותו ז'אנר שרק ידעו לבכות על איך דופקים את השחורים בלי לקחת שום אחריות על עצמם. אז נכון שהם השפיעו רבות על הרבה זבל שהגיע כמה שנים אחריהם וכמובן שאין טעם לדבר על היפ הופ לבן. אבל ככה זה כנראה, המערכת מטמיעה והחרא צף.
    היחיד שנשאר במערכה הוא סנופ דוגי דוג שממשיך להיות מלך.

    בכל מקרה, בגלל סיבות שונות חזרתי לשמוע את סטרייט אואט אוף קומפטון לאחרונה ובאמת, הוא אלבום שעובר את מבחן הזמן, ונשאר טרי ונכון גם היום. יש בו אסתיטקת פאנק אלימה, שנאה יוקדת והרצון לפרוץ מלמטה. ובאמת, האלבום הזה הטיס את ההיפ הופ מעלה מעלה. בימים שכל אומן מיינסטרים משתמש בנפטונס כדי לתת לו סאונד היפ הופ מקפיץ עדכני, אולי צריך לדעת שהכל התחיל ברגל ימין.

    אחלה סקירה והתייחסות. למרות שאין מצב שאני אגע במשהו מהמוצרים החדשים האלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s