איך זה מרגיש?

איך זה מרגיש לצפות בחבר שלך מחוץ למוות מתחת לאוטובוס הפוך? איך זה מרגיש לנסות ולמשוך אותו החוצה, לנער אותו שוב ושוב ושוב ולהבין שהוא כבר לא יקום יותר? איך זה מרגיש לדעת שאך לפני 3 דקות ישבתם באותו אוטובוס, בדיוק באותו אוטובוס שהעיף אותו באלימות מהחלון ונחת עליו מספר נחיתות חסרות רחמים?

איך זה מרגיש להכנס לנעלי מישהו אהוב? איך זה מרגיש לנסות ולמלא חלל שמישהו שהיה כאן פעם השאיר אחריו, ולדעת שככל שהמאמצים יגברו כך החלל יילך ויתרחב? איך זה מרגיש להיות נטע זר שלא היה אמור להיות כאן מלכתחילה? איך זה מרגיש לסחוב את המטען הזה שנים רבות כמו גיבנת מכוערת, ולגלות שכשתעזוב כמעט לאף אחד לא יהיה אכפת?

היום לפני 20 שנים בדיוק נמחץ למוות קליף ברטון, הבסיסט של מטאליקה שליווה אותה ושימש כוח מניע יצירתי וחשוב לאורך רוב הקריירה המוקדמת שלה. בתוך מספר רגעים מטורפים מצאו עצמם שלושת חברי הלהקה בוהים מבוהלים ברגליים של ברטון מבצבצות מתחת לאוטובוס ההופעות שלהם בשבדיה, ועדים להתהפכותו החוזרת ונשנית של האוטובוס על חברם המת. נהג שיכור, קרה על הכביש, אגם קרח קפוא – תהיה הסיבה לתאונה שתהיה, התוצאה נשארת אותו הדבר בדיוק. קליף ברטון, בסיסט מוכשר שלעולם ייזכר עבורי בראש ובראשונה כאחראי על הבס המשתק בשיר Orion מת מוות טראגי, בלתי נתפס, מכוער ובעיקר מטופש.

ג'ייסון ניוסטד שנכנס לנעליו של ברטון סבל מכל תסמיני השעיר לעזאזל. למעשה, ניוסטד היווה שעיר לעזאזל קלאסי, ואליו הופנו כמעט כל ההאשמות והאצבעות המורות והנרגזות לכל אורך הקריירה שלו ביחד עם מטאליקה. הוא היה המטרה המושלמת ביותר לניווט כל המירמור, הכעס וחוסר ההבנה של המעריצים וגם של שאר הלהקה. הוא היה יעד נוח, מכיוון שלא משנה כמה תרם וניסה להשתלב, הוא תמיד היה ממלא המקום של הדבר האמיתי. מעניין שלאחר שעזב לקול תרועות רמות לא מעטות בכלל של מעריצי הלהקה ופינה מקומו לרוברט טרוחילו, זה האחרון התקבל בחמימות מקבלת ואוהדת יחסית, למרות שביקש להשתחל לאותן נעליים של ברטון המנוח.

להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון הוא משהו שכולנו מייחלים לו. אם נהיה בזמן הנכון ובמקום הלא נכון, זה בהחלט ירגיז. אם נהיה במקום הנכון אבל בזמן הלא נכון, לפחות נדע יש עוד למה לצפות. אבל להיות גם בזמן הלא נכון וגם במקום הלא נכון, ובכן, זה כבר פספוס מתסכל במיוחד ואפילו יכול להפוך בקלות לקטלני בחלק מן המקרים.

מודעות פרסומת

25 מחשבות על “איך זה מרגיש?

  1. עוד שאלת "איך זה מרגיש".
    איך זה מרגיש לדעת שהחבר מת במקומך.
    בגלל הוא בחר קלף אחד ואתה אחר בהגרלה על הדרגש שתישנו בו בלילה בנסיעה.
    הקלף הנבחר הוא ההבדל בין החיים של קירק האמט למוות של קליף.
    בקשר לג'ייסון, חלק מהבעיה היתה שגם הלהקה עצמה לא ממש ניסתה לעזור לו להתאקלם.
    חבל, כי בעיני ג'ייסון היה החבר עם הלב הכי גדול, עם הכי הרבה נאמנות למה שמטאליקה ייצגו במשך כל-כך הרבה זמן.
    כשהוא עזבהועזב, מטאליקה נראו כאילו תלשו להם את הלב.
    אני זוכר ראיון אחד מסוים, שלושת החברים הנותרים התראיינו לmtv, דיברו על זה שst. anger מכר כמה מיליוני תקליטים כבר על ההתחלה.
    זה היה אחרי מסע יחצנ"ות אגרסיבי.
    הם אמרו את הדברים הנכונים, על ההצלחה, המטרות שלהם.
    העתיד של מטאליקה.
    אבל משהו היה חסר.
    העיניים שלהם היו מתות.
    נדמה היה שהם רוקדים את ריקוד המכונה.
    בפעם הראשונה מאז שהפכתי למעריץ בגיל 14, כמעט מחצית החיים שלי דאז, לא האמנתי להם.
    הרגשתי שיש כאן איזו מכונה משומנת להדפסת כסף והמוסיקה היא רק אמצעי.
    זה היה קשור אולי לנטישה של ג'ייסון.
    אולי לבעיות של ג'יימס.
    אבל מבחינתי, ואני לא ממעיט בערכו של קליף שהוא אכן נגן בס כריזמטי ודומיננטי ואבידה נוראית, מטאליקה מתו ביום שהם וויתרו על ג'ייסון.
    לא שאיתו לא היו נפילות באלבומים כמו load והמשכיו, אבל כשהוא עזב, הבנתי כמה מטאליקה היא להקה ששבויה במיתוס של עצמה, כמה הם אבודים, כמה הם התרחקו מהלהקה הגדולה שהיו פעם.
    כמובן שכמו המעריץ הכי פנאט, אני אהיה הראשון שיקנה את האלבום הבא וגם אם אני לא אוהב אותו בפעם הראשונה, השניה והשלישית שאקשיב לו, אני אמשיך לשמוע אותו עד שאני אוהב.
    ככה זה עם אהבות ישנות.
    לפעמים אי אפשר לדעת מתי זה נגמר.

  2. ועוד משהו.
    מטאליקה התחילו לחפש נגן בס זמן קצר אחרי המוות של קליף, נדמה לי שזה היה עניין של ימים, ואז הם המשיכו את סיבוב ההופעות שלהם.
    אולי זה חלק מהבעיה.
    הם מעולם לא התאבלו על קליף כראוי.
    בשביל המעריצים, ההחלפה הזאת היתה כמעט פתאומית ודי טראומטית.
    רוב טורחילו לעומת זאת נכנס למשבצת שדרשה להתמלא.
    גם על ידי הלהקה וגם על ידי המעריצים.

  3. פוסט מדהים, עצוב, וגורם לחשוב.

    מוטי אני חושב שאתה צודק. אולי זה לא היה בריא בכלל בשבילם להמשיך ישר. אולי היה צריך לעשות הפסקה, להתאפס. אני לא חושב שזה אנושי להמשיך ככה כאילו כלום לא קרה. ואז באמת ניוסטד מילא את הנקודה אליה כל המירמור של כולם נשפך, והיה חייב להישפך. זה היה רק טבעי. מאד עצוב. אני לא חושב שהרבה יחסית מודעים לעובדה שמטאליקה היא להקה שמונעת פחות או יותר מטרגדיה. אני חושב שזה משפיע עליהם עד היום, אולי ישפיע תמיד. 😦

  4. I'm sorry, but I do believe Cliff had more than Jason. So does Trujilo. Jason wasn't such an important part of the band as much as Cliff was, however, all the biterness was aimed at him. I guess it is sad in a way, and it did turn out to be "the wrong person at the wrong time". Metallica really sucks now adays, I can't believe Rick Rubin will bring out something good of the new album. Even though Rubin is a well known metalhead, this is just too hard. Really. Don't forget they are really old, too. Age does take its toll, look @ Ozzy!

  5. א. מי שאמר שמטאליקה לא הפסיקו את סיבוב ההופעות טועה טעות מרה. הם ועוד איך הפסיקו את סיבוב ההופעות, פנו לארה"ב ושתו את האבל שלהם עד הקאה.

    ב. לדעתי ג'ייסון בסיסט מוכשר. לא פורץ דרך כמו קליף, אבל הייתה לו את העוצמה וגם את הנוכחות הכוחנית שהייתה לקליף על הבמה. העובדה שהוא לא היה מוכשר כמוהו מבחינת נגינה, לא יזם או לא קיבל את ההזדמנות ליזום – היא טעות של מטאליקה. הוא מוכיח לכולנו שיש לו ראש פתוח והמון מה לבטא בלהקות האחרות שלו כיום. הוא גם טחון בכסף, אז אין צורך באמת לדאוג לו. מצד שני, הסופרנובה הזה זו מדרגה יותר נמוכה ממטאליקה של היום. אבל באמת.

    ג. גם אני חזרתי לסורי :

    http://www.metalist.co.il/ArticlePrivate.asp?id=169

  6. היי ליהיא
    אני לא מגיב כאן בדרך כלל. אבל אני קורא נאמן. רציתי רק לאמר, בתור מעריץ ותיק ותיק של מטאליקה שעבר זה לא מכבר את שנות ה20 שלו, שזה באמת אחד הפוסטים היותר מרגשים שיצא לי לקרוא בעניין קליף בורטון, מעולם לא ראיתי את הדברים מהזווית שעליה כתבת, את הסטטוס של ג'יסון נוסטד בעקבות מה שקרה ובכלל. אז תודה, ותשיכי לתחזק את האתר הנפלא הזה

  7. דפיילר, רק כדי להבהיר את הנקודה:
    אף אחד לא טען שמבית ההלוויות הם עלו לבמה.
    הלהקה התחילה באודישנים ימים ספורים אחרי ההלוויה שהתרחשה ב7אוקטובר.
    ג'ייסון הפך לחבר רשמי ב28 לאוקטובר.
    תחשוב על זה. 21 יום.
    ב8 לנובמבר היתה הופעת הבכורה שלו.
    חודש ויום מאז ההלוויה והם כבר היו בחזרה בסיבוב הופעות.
    בספר שלי זה לא נקרא כאילו הם עצרו את סיבוב ההופעות.
    כנראה שזה עניין של השקפה.
    אני כן מסכים איתך שהוא לא קיבל הזדמנות במטאליקה והפרויקטים הצדדיים שלו אחרי (וגם מה שעשה עם Flotsam & Jetsam), מראים כמה יש בו.
    רבאק, הבנאדם הלך לנגן בהרכב של אוזי אוסבורן, אחד שידוע כמי שבוחר את העילית של הנגנים ללוות אותו, ואחר כך הפך להיות חבר רשמי בVoivod.
    זה אומר משהו על איכות הנגינה שלו.

  8. כיום זה לא אומר משהו על איכות הנגינה שלו. זה פשוט אומר שהוא ניגן עם מטאליקה, המון זמן, ומי לא ירצה בסיסט כזה ? גם את רון מגבני יש בטח להקות שמחפשות.
    וזה מה שקורה שאתה שותה את האבל שלך לשוכרה, עולה להופיע תוך חודש.

  9. מטאליקה שתו המון אלכוהול בעקבות המוות של קליף? ומה היה התירוץ שלהם לפני?
    "לשתות את האבל" זה אולי ביטוי יפה ומאוד ציורי, אבל הכינוי "אלכוהוליקה" הוצמד להם הרבה לפני.
    נחש למה.
    ובקשר ליכולות שלו כנגן בס..כנראה שנצטרך להסכים שלא להסכים.

  10. אמממ. לא אמרתי שהם שתו בגלל המוות של קליף. אבל זה דרך ההתמודדות שלהם דאז עם כל דבר, החל מגניבת המגבר שנתנה את ההשראה לפייד טו בלאק – וכלה במותו של קליף.

  11. פוסט מעניין – הייתי מעריצה של מטאליקה בשנות העשרה העליזות שלי, לא אשכח את ההופעה המדהימה בפארק הירקון ב-1993 (אם אני לא טועה בשנה…) וכן זכור לי היטב ג'ייסון ניוסטד שנתן בביצועים המרשימים על הגיטרה.
    מעולם לא הייתי מודעת ל"האשמות" שהופנו אליו, דוקא בתקופתו הרגשתי ש"מטאליקה" נמצאת בשיא הצלחתה (האלבום השחור), אבל היה מעניין לקרוא.

  12. אני חושב שזה אחד הויכוחים העתיקים ביותר בקרב כל חובבי מטאליקה לדורותיהם
    האם האלבום השחור הוא אלבום טוב (מבחינת מטאליקה כלהקה) או לא. אני טוען באופן צפוי במדובר בפלופ גדול מבחינתם. אבל מבחינה אובייקטיבית האלבום מדהים. בשביל להקת רוק אלטרנטיבי אבל לא מטאליקה.

  13. זה מצחיק שכל באי הטרוניות מעולם לא חוו הופעה של מטאליקה עם קליף ברטון או ספק נולדו כשהוא היה חי.
    ג'יסון היה בסיסט מעולה ונגן מצויין.
    זה שלאלכוהוליסט ושחקן טניס עם בעיות אגו מטורפות שלטו ביד רמה ופשוט רדו ב2 חברי ההרכב הנוספים רק יכול להעיד על הלך הרוח.
    ג'ייסון ניגן והיה חלק מהקלאסיקה של and justice for all ובכלל הוא היה בנאדם מאוד חברותי אבל מופנם בלהקה שפרט לקירק לא ראו בו כלום מעבר לנושא הבאס שאסור לו להגיד מילה ולהתערב בשיקולי הלהקה.
    למי שעד היום חושב שהוא לא נגן טוב כנראה יש חוסר שמיעה מקצועי ואי הבנה מוסיקלית,זה דיי פתאטי ש20 שנה אחרי הוא עוד צריך להוכיח משהו.
    בהופעה בפארק הירקון הוא נתן שואו מצויין.

  14. אני מסכים לגמרי, לא חושב שיש מישהו שמזלזל ביכולות המוזיקליות שלו אלא יותר בתרומה שלו ללהקה. ואם יש מישהו שכן מזלזל… אז באמת הוא לא ממש מבין מהחיים שלו. אבל זה די ברור שידיו היו כבולות אני לרגע לא מאשים אותו. הוא נראה אחלה של בחור ובסיסט מצויין. אגב זה היה נורא מצחיק איך ב some kind of monster הוא התרגז שם על ה"תרפיה קבוצתית" המטופשת הזו… ג'יזס, על מה לעזאזל הם חשבו?!

  15. אני חייב לציין שלואד ורילואד הם אלבומי הארד-רוק מטאליים מעולים, מרגשים ונוגעים אם הם לא היו יוצאים תחת השם מטאליקה, בקלות הם היו הופכים לסממנים של האלבומים הכי טובים בעולם הפוסט-גראנג' אחרי שקוביין חורר לעצמו את הראש, ואליס אין צ'יינס, פרל ג'אם וסאונדגארדן הפכו לצל של עצמם.
    אני לא חושב שיצא ב-1997 אלבום רוק כבד מיינסטרימי שאני אוהב יותר מרילואד.
    הוא כבד, הוא סוחף, הוא אמריקאי ביי ד'ה בוק, ולפעמים זה מה שצריך כדי להתרפק על דפים של ספרים ולספוג את הגיטרה הקוצבת של הטפילד ואת הוו-ווא הבלתי נגמר של קירק.

    כך או כך – אני מעדיף אל לואד ורילואד פי 10 מהבלאק לייבל סוסייטי האחרון.

  16. Mafia מהווה פספוס יחסי, STH בסך הכל ממשיך אותו, אבל נפילה תהומית? חוץ מהעטיפה המזעזעת אין הרבה חדש תחת השמש בממלכת BLS כך שרק אם אתה לא מסתדר איתם מלכתחילה אני אוכל להבין את הקביעה הנחרצת הזו.

  17. בשבילי השנוי הרבה יותר צורם. שוט טו הל ממשיך את הקו שלא רציתי שימשך ממאפיה. מאפיה היה בינוני במקרה הטוב, ושוט טו הל שם דגשים על החלקים הגרועים שלו. כמו שהבלאק אלבום היה אלבום בסדר, כי היו בו יציאות נהדרות, אבל בסופו של דבר, הייתה תחושה שאם הם ממשיכים בקו הזה, הם מתדרדרים לכל הרוחות, עם הבלדות, והמבטא הדרומי שצץ פתאום…

    ואז הגיע לואד והוכיח שחששותינו נכונים היו, ומטאליקה רוצים להיות ליניד סקיניד.

  18. אני לא מבינה את האבחנה הזו – מאפיה לא היה אלבום מיוחד או שונה מוזיקלית מסגנון הכללי של ההרכב, אלא פשוט לא היה מגובש כמו האלבומים הקודמים (להוציא את האקוסטי – הנה לך אלבום שלקח קו שונה מהשאר, אם כבר) ולכן פחות טוב. זה לא שזאק ווילד התחיל לנגן פולקה פתאום. הוא המשיך את מה שתמיד עשה רק שהייתה אווירה של, איך אומר צדי, "אתה ליד". התחושה הכללית הייתה של חוסר ריכוז ומוצר שיצא לא הכי מוגמר. הקו היה ועדיין אותו קו, רק מבוצע פחות טוב.

    ומטאליקה היו מתים להיות לנרד סקינרד 🙂

  19. אני שומע גישה שונה בכתיבה, גישה שונה בביצועים הווקאלים, כאילו כל האלבום הזה היה אמור לא לצאת – אלא להמשיך ולקבל עיבודים ולהתעכל בבטן של זאק, אבל משום מה (חברת תקליטים?) הוא יצא בכל זאת. מחופף זאת המילה. "ליד" זו מחמאה. ואני מדבר על מאפיה. הוא פשוט הרגיש כמו BLS ריקני ומשעמם יחסית לקודמים. STH נראה כמו מאפיה ליד Blessed hellride. משמים אפילו יותר מהמשעמם.

    ואם כל הכבוד ללנרד סקינרד,

    אם כל הכבוד..

    טוב, זו כבר הדעה שלי בלבד 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s