20 שנים

לפעמים מבט אחד קטן יכול לספר אלפי סיפורים, שיידרשו עבורם אינסוף מילים או דפי ספר. מבט אחד קטן יכול להכיל חיים שלמים, וההוכחה לכך היא הקליפ של הקונלס לשיר 74-75. אם יש קליפ שלא רק גדל ומשתבח עם השנים, אלא מסוגל לקבל משמעויות אישיות נוספות ככל שהזמן עובר, זה הוא ולא אחר. הקליפ הוכיח שאין שום צורך בשחקנים מקצועיים או עלילה ייחודית ומורכבת על מנת להשיג את היכולת לרגש עד דמעות – ההיפך הוא הנכון. היופי והאמינות שלו נטועים עמוק בפשטות, באנשים היום-יומיים הללו, שיכלו להיות כל אחד שאנחנו מכירים, שיכלו להיות כולנו.

הדבר היפה ביותר בנוגע לקליפ הזה הוא הפרספקטיבה השונה לגביו בתקופות שונות בחיים. כשהוא שוחרר ב'94, חוויתי אותו מנקודת מבט של תלמידת בית ספר. המבטים המתחלפים של האנשים שהופיעו בקליפ סקרנו אותי אמנם, אבל כשלתי מלהבין מה באמת עומד מאחוריהם, או לא באמת ניסיתי. בעיקר הייתי משועשעת מהשינויים הדרמטיים בפנים שהשתקפו אליי ממסך הטלויזיה, מתמונות השחור-לבן הפומפוזיות לבין האנשים שייצגו אותם בגרסא העדכנית יותר. אחרי שנים חזרתי אליו, ובמהלך השבוע האחרון אני צופה בו מספר פעמים מידיי יום. אני נדהמת כל פעם מחדש איך אני מצליחה לראות מחוות שקטות שמעולם לא נתתי עליהן את הדעת, שמעולם לא הבנתי ולא יכולתי להבין. פתאום אני מצליחה להתחבר למבטים הללו הרבה יותר, להרגיש אותם אולי רק קצת יותר, ומשכילה לדעת שמאחוריהם מסתתרות פיסות של סיפורי חיים, של אכזבות ואהבות, עצב וכאב, ובעיקר התבגרות בלתי נמנעת. כל מבט שמופנה לעברי טומן בחובו 20 שנים של שינויים והתפתחות, לטוב – וגם לרע.

מבין האצבעות המעוטרות בטבעות נישואין, המפרצונים בפדחות, השיער המדולדל והקמטים המבצבצים, תפס את תשומת ליבי במיוחד מבטו המצמרר של גבר אחד, לבוש בקפידה בחליפה ועניבה, אוחז במזוודה ונראה כאילו במהלך 20 השנים שחלפו מאז התצלום של אותו בחור מחוייך בספר המחזור, הוא פשוט פסק מלחיות. מעולם לא ראיתי עיניים כבויות כל כך, ואם לא הייתי יודעת שמה שהוא משדר יכול להיות אמיתי ומוחשי בדיוק כמו האושר שנשפך מפניו של אבא לשני תאומים, לא הייתי חוששת מלהביט בו שוב ושוב ושוב בנסיון לפרש אותו. בנקודה הזו בדיוק קיבלתי את העובדה שלא מדובר רק בקליפ נוסטלגי שעוסק בכיתה אמריקאית של שנת '74 ובבוגריה; אלא בחיים עצמם וביכולת המדהימה שלהם לכוון אותנו לכיוונים שונים ומשונים, לבגר אותנו אם נרצה אם לאו, ולצפות בנו מקבלים – או לא מקבלים – את השינויים, החבטות והטלטלות הרבות שהם טומנים בחובם עבורנו.

למרות שלא התעמקתי בלהקה הזו מעבר לשיר היפהיפה הזה, הקליפ שלו ייחקק אצלי, כנראה, לנצח נצחים. הקליפ הזה הוא הקליפ האנושי ביותר, האמיתי ביותר והעצוב ביותר שזכיתי לצפות בו. עצוב כי הוא אמיתי, אמיתי כי הוא אנושי, אנושי כי הוא עצוב, וחוזר חלילה. מעניין יהיה לחזור אליו שוב בעוד כמה שנים – מי יודע את מי אגלה מחדש הפעם, ובמבט של מי אבחר לאחוז. למען האמת, זה באמת לא משנה לי, העיקר שהוא, היא, הם, יהיו מחוייכים, או נראים קצת יותר שלמים עם עצמם. אני חושבת, ובעיקר מקווה – שזה אפשרי.

74-75

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “20 שנים

  1. איזה כיף ך לחזור מהגלות ולקרוא עוד פוסט מקסים מבית מדרשה של ליהיא 🙂
    באמת קליף יפה,למרות שאף פעם לא מצאתי בו הרבה מעבר,עכשיו יש לי הרגשה שהוא שווה צפייה נוספת.

  2. מסכים לחלוטין, הקליפ הנ"ל מרגש, מעציב ומתסכל אותי בכל פעם שראיתי אותו. תודה שהזכרת לי אותו.

  3. קליפ נוסטלגיה.
    אין לי הרבה להוסיף על שכתבת. הקליפ הזה מכיל קשת רחבה של רגשות שאתה יכול להתחבר אליו כל פעם מחדש ולהרגיש שונה. משום מה, ואולי זו רק פרשנות שלי, אבל זה נראה שהטיפוסים מתחלקים ל-2 סוגים . המאושרים ואלה שאינם.
    אלה שאינם מעניינים יותר, המבט שלהם לא מופנה אל המצלמה אלא אחורה אל העבר, אולי בגלל שהעבר היה טוב יותר, אולי בגלל שהם מחפשים את הטעויות שלהם.

    אולי אחד מהקליפים היותר עצובים שנתקלתי בהם, כי מזכיר לנו שלמרות הכל, שום דבר לא יעזור, גם לא טיפולי אנטי אייגינג', אנחנו מזדקנים.

  4. אגב בנימה הומוריסטית.
    אחד מהילדים לכשהתבגר ונראה כמו דוראן דוראן וונאבי …

  5. ואני הייתי בטוח שאני היחיד שחושב ככה. תיארת את מה שאני חושב על הקליפ הזה כבר שנים באיבחה מילולית אחת. כל הכבוד. אני לא הבנתי מה זה היה בשבילי. מאד נמשכתי לקליפ – אבל השיר עצמו לא עשה לי את זה. זה היה הקליפ. הרצף של מעבר על ספר המחזור והצפיה לראות מה קורה עם האנשים ההם היום נראה לי מוקצנת אפילו יותר אם הייתה מתרחשת בארץ. חצי מהמחזור במילא איננו – כדברי הסטלן ההוא שפעם עשה מוזיקה טובה בשב"ק ס' – וכיום כל מה שנותר לנו זה זכרונות של מה שהיה ושל מה שאנחנו חושבים שיהיה.

  6. שיר משגע,גורם לי להזיל דימעה ואני אפילו לא יודע למה,אולי בגלל שגם אני מתגעגע נורא לתקופות ישנות יותר ,לאנשים ,למקומות שלא ישובו להיות ,ממש כמו השיר של הביטלס "In my life"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s