ומחכה, ומצפה, למי, למי, למי?

כמו מטפסי הרים חדורי חשק ואמונה, הם מתקדמים לאט לאט אל עבר הפסגה, ובכל שטח קטן שהם כובשים בדרך הם נועצים דגל קטן בקרקע. היינו פה, עשינו את זה, אנחנו ממשיכים הלאה. הם מהווים את התגלמות האמביציוזיות, את הקטר הקטן שהצליח, להקה שבנתה עצמה מאפס ובזכות היותה כל כך ייחודית ומרתקת הצליחה להעפיל לגבהים שלהקות אחרות, ותיקות יותר, לא חלמו להגיע אליהם. הרפתקאת הטיפוס שלהם מתחילה קצת לפני תחילת המלניום החדש, ובמהלכה התקדמו עשרות ומאות קילומטרים. הכיוון היחיד שהם רואים עכשיו הוא למעלה, הלמעלה ביותר. קוראים להם Mastodon, והאלבום הקרב ובא שלהם הוא האלבום שאני הכי צמאה לקבל השנה.

Mastodon

אחר מסטודון (= זן מעט קטן יותר של הממותה הנכחדת) אני עוקבת בדריכות עוד מההתחלה, כשהיו להקה קטנה, שולית ומוכרת בעיקר לשורצי הפורומים של Stonerrock.com. לא עבר הרבה זמן והייחודיות המקורית שלהם החלה עושה את דרכה, ואת דרכם – בדרך לפסגה. לא מדובר היה רק באמביציות מטורפות; לא רק בסיבובי הופעות אינטנסיביים. את זה כולם עושים. מדובר היה בהרבה יותר. מסטודון מעולם לא נחו על השמרים, לא דרכו במקום. בכל תו, בכל מילה, בכל ריף, בכל שיר שלהם המציאו עצמם מחדש, המציאו את הסגנון שלהם מחדש, בתור סגנון שלא עומד בקנה מידה עם שום דבר אחר. הם נזלו לאין ספור ז'אנרים והוכיחו את הגאונות של יצירת יש מיש – יצירת מיקס אגרסיבי והיפראקטיבי של צלילים, טעמים וריחות. מהסצנה הקטנה של ההארדקור/סלאדג' מטאל הם פרחו והתעופפו אל עבר הכרה כאחת הלהקות המעניינות שיש למטאל האמריקאי להציע כיום.

לאורך 2 אלבומים מלאים, שני EPים ואלבום אוסף/רמיקסים, הגדירו מסטודון מחדש את גבולות הפרפקציוניזם המוזיקלי, הגדרה שמצופה מלהקה כמו TOOL ולא מלהקה ששורשיה עמוקים בהארדקור/מטאל אגרסיבי, נסחב ומלוכלך אה-לה Crowbar. וזהו בדיוק המתכון שלהם – פרפקציוניזם מטונף, אוונגרדיות כמעט פרוגרסיבית אל מול צלילים בוסריים ופרימיטיביים. מסטודון מצליחים להשאר מלוכלכים ולהשוויץ בו זמנית בצדדים מצוחצחים למשעי, ומוכיחים שגם מאחורי חומות הרעש שלהם יש לא רק תשוקה מטורפת אלא גם פעילות רעיונית נרחבת ושימוש בקלאבסה. הגיטרות שלהם חדות ומשופשפות בדיוק כפי שהן עצלות ומתנהלות בכבדות; המלודיות שלהם קטועות ולא ידידותיות בדיוק כפי שהן מתנגנות וארטיסטיות להפליא; הווקאלס כיאוטיים, נוירוטיים לעיתים; התיפוף אינטנסיבי ונוטה להשפעות ג'אזיות, חודר לכל שנייה וקמצוץ שנייה במהלך ההאזנה, מהפנט.

מסטודון מטפחים כל פינה ופינה במוזיקה שהם מפיקים, מה שמתבטא בכל אספקט של יצירתם הכוללת – החל בקונספטים מגובשים של האלבומים שלהם, בעטיפות היפהיפיות והאומנותיות, בDVD מושקע ואינפורמטיבי, וכלה בקליפים ייחודיים שלא משתווים באיכותם וברעיונות שמאחוריהם לאף להקה שפועלת כיום בגזרה הכבדה יותר של הרוק האמריקאי. במיוחד יצויין הקליפ הפנטסטי ל Seabeast – הגרסא שלהם לאגדה על מפלצת ים עתיקה, מסופרת בצורת הצגה/סרט אילם ישן.

Remission Leviathan

מסטודון מצויים כרגע בשלב רגיש מאד בקריירה: שלב חברת התקליטים הגדולה. אחרי שהיו חתומים בRelapse, חברת תקליטים איכותית אבל נישתית מאד (שמאכלסת בין השאר הרכבים נוספים שנעים על גבול האוונגרד/מטאל כגון Neurosis ו Dillinger Escape Plan וגם הסלאדג'/סטונר כגון High on Fire ו Alabama Thunderpussy), הם עברו לוורנר בראדרס. בדרך כלל, כשלהקה מהסוג הזה חותמת בחברת תקליטים בסדר גודל של הWB, התגובות לכך מתאפיינות בשתי גישות עיקריות: החוששת והמפרגנת. הגישה החוששת מרימה גבה ומצרה על כך שסביר להניח והלהקה תתמתן על מנת להתאים עצמה לקהל יותר רחב ועל מנת לרצות חוזים שמנים. הגישה המפרגנת מרימה שתי גבות בהתלהבות מההצלחה האדירה לה זוכה הלהקה. אני דוגלת מן הסתם בגישה השנייה, והחשש היחיד שלי שמופנה כלפי הארבעה הוא החשש מאובדן היצירתיות המדהימה שאפיינה אותם עד כה ותו לא.

באתר הרשמי הם מבטיחים להעלות מידיי שבוע סרטון ובו מעקב אחר הקלטות האלבום החדש, Blood Mountain, שייצא בספטמבר. הקטע הראשון מהאלבום, Crystal Skull, כבר שוחרר להאזנה מלאה, והוא בהחלט עומד בציפיות. אני מצפה ומקווה לעוד כיבוש, עוד דגל קטן לנעוץ בקרקע בדרך לפסגת ההר, מביטה בגאווה מלמטה ונותרת מוקסמת ובעיקר נפעמת מההרכב החד-פעמי הזה.

***

לצפייה בקליפים נוספים : Blood and Thunder
March of the Fire Ants
Iron Tusk

מודעות פרסומת

15 מחשבות על “ומחכה, ומצפה, למי, למי, למי?

  1. הו, כן…. יש להם את המתופף הכי טוב כיום בביזנס, לדעתי. והקליפ הזה באמת מדהים ביופיו.

  2. מעניין.
    מישהי כבר הזכירה אותם באוזני השבוע.
    כנראה שהגיע הזמן לברר מי הם ומה הם.

    נ.ב
    אני הייתי משורצי stonnerock.com, למרות שיותר בקטע של להכיר את כל מיליון הלהקות ברשימות שלהם ופחות בפורומים.
    אפילו היה לי מייל עם הדומיין הזה שהשתמשתי בו בתקופה מסוימת.
    אני רואה שהעיצוב שלהם נשאר די מזוויע.
    וגם יש לי דיסק של Crowbar.
    אני מניח שכמוני, הגעת אליהם דרך הקשר שלהם לפיליפ.

  3. תכל'ס? הלהקה הכי ג'ינג'ית שיצא לי להתקל בה. כנראה זה משהו שתורם שם לאנרגיות 🙂

  4. אז ככה,
    א. הם שאריות של להקה שנקראה בעבר Today is the day – שהם שאריות של להקת ת'ראש מטאל בשם Lethargy שנתנה ת'ראש מטאל ביזארי ומיוחד – ממש גרסת מטאליקה מוקדמת למסטודון של היום – ואני מאד ממליץ על האלבום היחיד שיצא להם – It's hard to write with a small hand (או משהו כזה).

    ב. מסטודון הם התגלמות הרונקרול הקיצוני של שנת 2000. אחרי שפנתרה נעלמו מן העולם – ואחרי שסליפנוט אמרו את המסר שלהם ושקעו אל תוך אלבום יפיפה אבל לא מיוחד – הגיע העידן היונקים ומסטודון בראשם. בשיתוף פעולה עם חבריהם לסצינת הסטונר-סלאדג'-דום-פרוגרסיב-הארדקור וואטאבר – ואני מדבר פה כמובן על נציגים גדולים יותר וותיקים יותר כמו נוירוזיס ואייזיס או כמו פליקאן המקסימים – מסטודון הם האינוברטוס של הז'אנר – החלוצים שמבקיעים את כל השערים וגוררים את שלל התגובות ובצדק. אני חושב שרימישן היה אלבום מופתי, כבד ברמות פרהיסטוריות ודורסני כמו החיות הקדמוניות המתוארות בו באווירת יקיצה מהזיות. לוויתן מחושב ומגוון יותר – ופה היתרון והחסרון שלו. למרות שהסאונד שלהם התייצב יותר – אני חושב שזה קצת פגם מהכבדות הבלתי מתפשרת של רימישן. מצד שני – שיש לך שירים כמו "חת הברזל" ו"אני אחאב" כתוצר מההתנסות החדשה של הלהקה בחקירת צדדים חדשים מבחינתם – אין מקום להתלונן.

    אני רואה במסטודון היום ספינת הדגל של ההקלטה האנלוגית. סאונד חם, מלוכלך, בוער ומגרד. אין להקה שמצליחה להעביר את כל התחושות האלה דרך ציוד ההגברה המקרטע שלהם בהפקות של מיליון דולר.

    בשנה האחרונה שמעתי מהם שני שירים. האחד הוא ביצוע מאכזב -מאד- לקלאסיקה של Metallica האינסטרומנטאלית – הלא היא Orion – שמבקום להכניס את כל הוייב המסטודוני שלהם פנימה- פשוט ניגנו אותו תו לתו – ועם מתופף כה פסיכי שמחליט לחקות את אולריך אחד לאחד – זו פשוט אכזבה.
    מצד שני – יש את Crystall skull – שהוא שיר פשוט מאד וישיר מאד יחסית ללוויתן. אני עוד עם הגבה למעלה.

    נ.ב.
    הם להקת הופעות אדירה. ראיתי אותם בגראספופ שנה שעברה והם פשוט השתוללו שם כאילו מדובר בגאראג' הפרטי שלהם. הם גם טרחו מאד להודות למעריצים מישראל שהגיעו עד הלום (היו בערך 20 מאיתנו שם בקדימה מוכיחים לאירופאים העצלנים מאיפה משתין הערס) ומיטיבים להכיר את הלהקה כל כך טוב. לא אתפלא אם ה-A&R שאסף אותם ל-WB הוא גם יהודון.

  5. הם לא שאריות של Today Is The Day.
    Brann Dailor and Bill Kelliher הבסיסט והמתופף חברו לסטיב אוסטין הגיטריסט/סולן והאיש המרכזי מאחורי TITD וניגנו איתו באלבום אחד בלבד "In ThE Eyes Of God" (מתוך 6 שיש לTITT) ולאחר מכן עזבו את ההרכב והקימו את Mastodon.
    TITT היא חזון של איש אחד ולהקה פעילה,שממשיכה לנפק אלבומים מדהימים כל פעם מחדש לאורך 15 שנים.

    M הם בהחלט להקה אדירה ומצוינת שמחזירה את החיספוס,אדי האלכוהול,הגרוב הרוקנרולי והווית הביבים והשוליים לתוך המטאל המודרני.

    (דיי התאכזבתי מdvd שברובו היו הופעות משעממות בתוף מועדון קטן,דווקא הבמה הגדולה מתאימה להם ועושה עימם חסד).
    הקליפים שלהם הן גאונות צרופה.

  6. סליחה על TITT, ידעתי שהם לקחו שם חלק – אבל לא היה ברור לי איזה גודל של חלק. ניחא – אני מעולם לא הייתי מטורף על ההרכב הזה. סנוב, את לית'ארג'י שמעת ?
    ובנוגע לקליפים – אההה… בלאד אנד ת'אנדר… גאוני ? … בום. הפלתי והטלתי ספק. כנ"ל על "מצעד נמלי האש".

    אז סי-ביסט נהדר. אז מה ?

  7. עשית לי הרבה חשק עם הפוסט הזה,
    שמעתי את leviathan והתאכזבתי, נשמע לי מטאל די סתמי
    כנראה ציפיתי לסוג אחר של סטונררוק, משהו כמו Church of Misery.
    אבל לא נורא, לפחות פירסמתי טוקבק (;

  8. BLOOD AND THUNDER ? קליפ ענק. תביא לי עוד להקת מהסוג הזה שיש לה ביצים להכניס כל כך הרבה ליצנים צבעוניים לקליפ אחד. ולא, סליפנוט לא נחשבים…

    היום הקשבתי ל"רמישן" באמת. מחכה בקוצר רוח לאלבום הבא.

  9. אמממ. החל מבליינד גארדיין וכלה בדארקיין – כולם מסכימים שליצנות היא עניין חולני. אבל שיא כל השיאים הוא ללא ספק העובדה שעיוותים כמו בחורות עם זקן ומופע פריק-שואו כוללני כבר מככב ב-MTV עם הקליפ ה"היסטרי" של Panic! At the disco – שאמנם יצא איזה שנה אחרי המסטודון, אבל גנב לו את הפואנטה כמו שג. יפית גנבה לטל פרידמן את "אוהבים נקניקיות".

  10. ליהי

    עוד לא הגבתי עד היום אבל אני מנצל עכשיו את ההזדמנות
    אני מאד אוהב לקרוא את הבלוג שלך!!
    למרות שאני לא מכיר הרבה מהדברים את בהחלט מעבירה את אופיים ויופיים בצורה שכיף לקרוא ולטעום, בלי השחצנות וברברת היתר שמאפיינת כתיבה על ז'אנרים שבשוליים מתוך איזו תפיסת ה"אני הכותב" כחצי אלוהים, ממש מתבקש להתחבר לדברים שלך
    בייחוד מבורך אזכור להקות שלא מוזכרות במקומות אחרים ברשת הישראליתץ
    אז, תמשיכי כך
    מאד מאד נהנה!

    🙂

    קובי

  11. רק עכשיו שמתי לב שלפי הכותרת הייתי מנחשת שמדובר בפוסט על מוטורהד. לא ככה?

    מוטי – אכן, פיליפ! אני לא חושבת שסטונרוק.קום עברו שינוי ממשי של העיצוב מהרגע שהם קמו… אני דווקא די מחבבת אותו.

    בלאד & ת'אנדר קליפ נהדר! הקליפ של פאניק! לא רע בעצמו. אולי העיניים שלי כבר לא מה שהיו פעם, אבל מסטודון הביאו בחורה מזוקנת קודם. אוייש, לא משנה.

    eric – צ'רצ' אוף נוטים יותר לכיוון הסטונר/דום, מסטודון מונעים על ידי הרבה יותר אנרגיות. ברוך הבא!

    קובי – תודה על המילים החמות. ברוך הבא גם לך. 🙂

    וכמובן שלומות חמות גם לנרווי ריבר, אתה בחור טוב, אני חושבת.

  12. ערן, גם לפה אתה מגיע? 🙂
    עולם קטן…

    דפדף קצת למטה ותקרא את הפוסט על הסולן של רייג' אגיינסט דה מאשין (הנה יצאתי באלגנטיות מהמלכוד של ביטוי השם…) – פרסמתי שם לינק לת'רד על ימי הסטרייט-אדג' של גרג אנדרסון (כן כן, מה ששמעת…). אתה מכל האנשים, בטח תהנה מזה.

    נ.ב. מסטודון לא ממש עושים לי את זה, לצערי. לא שאני לא אקנה גם את החדש שלהם בסופו של דבר, אבל יש כמה אלבומים שאני באמת מצפה להם, כמו השת"פ של סאן O)) ובוריס, או החדשים של ASVA, המלווינז, ניורוזיס ולוס נאטאס. והחדש של ברברה, כמובן… 🙂

  13. אני יודע על ימיו בתור נער xxx פוחז,זה מסלול שטובים ורבים עברו.
    גרג אנדרסון ניגן גיטרה בלהקת הסטרייטאד'ג הקלאסית Brotherhood (הם היו הקופי בנד לyouth of today) ויש לי את הדיסק בעטיפת קרטון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s