יש לי את הליין סטיילי בלוז

הערב פיניתי לי זמן לעשות קצת סדר במינויים שלי לרשימות תפוצה מוזיקליות ב Yahoo! Groups!, תחביב עתיק שלי משכבר הימים, כשעוד היו בכלל במסגרת Launch. כחלק מהמשימה עברתי קצת על הודעות מקבוצת Mad Season המיתולוגית. בסך הכל מדובר בקבוצה מתה לחלוטין ולא קשה להבין למה. במעבר מרופרף על מקצת ההודעות שהתפרשו על פני השנים האחרונות, הגעתי להודעה משנת 2000, בה תוהה כותב ההודעה מדוע ליין סטיילי, שהקליט כשנתיים לפני כן קאבר ל Another Brick in the Wall p. 2 ביחד עם סופרגרופ בשם Class of 99, לא מופיע בקליפ לשיר. שאר חברי ההרכב הופיעו גם הופיעו – תום מורלו מרייג' אגיינסט דה מאשין, סטפן פרקינס מג'יינז אדיקשן ומרטין לנובל מפורנו פור פיירוס. במקום שוטים עדכניים של סטיילי, השתמשו בקליפ בתמונות שלו מהוידאו עם Mad Season בתיאטרון ה Moore בסיאטל, שיצא בכלל ב1995. מדוע ליין סטיילי נעדר מהקליפ? תהתה ההודעה המשתוממת. האם הוא עדיין עמוק בסמים? או אולי מדובר במשהו נורא יותר? … אה, ותסלחו לי אם האנגלית שלי אולי לא משהו, אני מישראל. על החתום, Lihi.

down, down, down you're rolling

אין ספק, בלאסט פרום דה פאסט עצוב מאד. למען האמת, ההודעה הקטנה הזו מתקשרת לי לפוסט פה  למטה על פיל אנסלמו. למה? כי בטוקבקים נטען, ובצדק, שהרס עצמי הוא משהו שמלווה את עולם המוזיקה מהרגע שאלוהים אמר: "ויהי רוק!", בערך. אבל כשזה מגיע ללהקה כמו אליס אין צ'יינס, ההשפעה אצלי היא הרבה יותר גדולה, הרבה יותר חזקה. אתם מבינים, יש לקרוא על זה. יש לשמוע על זה. יש לראות את זה בתכנית בטלוויזיה. יש לדעת שזה קרה לפני עשר, עשרים, שלושים שנה. אבל יש גם לחוות את זה. וללוות להקה שכל כך אוהבים מרגעי השיא אל תחתית כל התהומות זה משהו שנחקק הרבה יותר חזק בתודעה מלדעת שזה פשוט קרה, ולקבל את זה כעובדה מוגמרת בשטח. את אליס ליוויתי לראשונה בפסגות של Dirt,  בקסם האינסופי של Jar of Flies, בבלבול הלא מובן וחוסר המיקוד של הסלף טייטלד. כאבתי על הביצועים הנוראיים באנפלאגד שלהם, נצבטתי בפנים לראות להקה שבקושי מתפקדת, למרות שמנסה לשדר ביזנס כרגיל, ושבראשה מתנדנד בקושי שבר כלי. שאלתי שאלות והעליתי תהיות כשלא שמעתי דבר מכיוונם במשך שנים. דחיתי ספקולציות, ביטלתי האשמות, וקיבלתי בשקט מדוכדך את העובדה שהם כבר לא יחזרו יותר. הפתעה גדולה זו לא הייתה, זה בטוח, היות ומי שהכיר את הלהקה הזו פשוט ידע שהסוף, אם יבוא, יגיע בצורה סוחפת ובלתי נמנעת.  והוא הגיע.

אליס מתקמבקים לאחרונה עם סולנים מתחלפים. כרגע תופס את עמדת הווקאלס אחד וויליאם דובאל. אבל זה באמת לא משנה. לא אכפת לי גם ככה, אליס לא גרה פה יותר ואין טעם לנסות ולשכן אותה מחדש. לפעמים כואב לי על שאר חברי הלהקה, ובעיקר על ג'רי קאנטרל, שהיה הרוח והכוח והנשמה והכריזמה האמיתית של הלהקה הזו, וקיבל בחזרה אפס מאופס. הכל התפרק, התמסמס לו מבין האצבעות, ועכשיו הוא ממשיך לצעוד עם להקת רפאים וקריירה שלא בדיוק ברור לי לאן היא הולכת ומה הכיוון הכללי שלה.

או, כן, הבלוז תפס אותי חזק. חזק תפס אותי.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “יש לי את הליין סטיילי בלוז

  1. בלבול לא מובן וחסר מיקוד?
    הרשתי לי לחלוק על דעתך.
    נכון, זה לא dirt2, אבל התקליט הזה משקף את אליס אין צ'יינס דאז.
    הרבה יותר בוגרת מהלהקה שהקליטה את dirt, הרבה יותר מצולקת והרבה יותר אמיתית מהלהקה שהקליטה את dirt המאוד מאוד נקי.
    זה תקליט עמוק ומופרע מרב כאב והוא הכי אמיתי שיכול להיות.
    ביקורת שכתבתי פעם ברשת העיוור.
    אני מבין אותך לחלוטין בקשר להבדל שבין לקרוא על איזו להקה שהלכה בנתיב לאבדון לבין לחוות את זה בזמן אמת.
    ליין סטיילי מת וזה עשה אותי עצוב, אבל איכשהו זה היה צפוי וקרה במקום שהוא כבר היה מאוד רחוק ואבוד.
    צל של האדם שהיה וצל חמקמק בזכרון.
    הטראומה הגדולה שלי בהקשר הזה היא של קורט קוביין שהיה נוכח מאוד בחיי.
    מה גם שאצלו זה לא היה מחויב המציאות.
    מוות ממנת יתר אני עוד יכול להבין ולקבל, גם אם בצער.
    לירות לעצמך בראש?
    אני יכול לנסות להבין.
    לא יותר.

  2. למרות שאני לא ממעריצות אליס אין צ'יין הפוסט הזה מאוד דכדך אותי
    אולי זה גישה קצת רומנטית לעניין אבל זה חלק מההסכם עם השטן שמוסיקאים עושים-יוצרים מוסיקה חדשנית וטובה שמרגשת אלפים אבל מצד שני הנשמה שלהם רק נהפכת ליותר מרה,עד שהם לא יוכלים יותר ומסיימים את חייהם בדרך זו או אחרת.
    ובנימה קצת פחות דרמטית -אולי זה פשוט האוויר שיש בסיאטל(קורט,ג'מי הנדריקס ועוד..)

  3. מוטי – בגרות? אני לא רואה באלבום הזה בגרות. בכלל לא. אני רואה באלבום הזה חור שמתחיל להפער ומאיים לשאוב הכל פנימה. עייפות החומר, אולי. אני רואה באלבום הזה את תחילת הסוף. אלבום לא ממוקד, מקושקש. בניגוד לעבודה הקודמת שלהם, אם בדירט, אם בפייסליפט, אם באי.פיז שלהם. אליס תמיד הצטיירו בעיניי כלהקה חדה, ישירה. חותכת. הם היו כאן ועכשיו, הם דיברו ישר, הסתכלו לתוך העיניים, היו עם שתי רגליים על הקרקע. אני חושבת שזה גם מה שמשך אותי אליהם כל כך. כשליין שר משהו, כשאליס סיפרה משהו, הייתי יכולה לראות את הכל מתרחש לי מול העיניים. רק להושיט יד ולגעת ולהישבר ביחד איתם. הם מעולם לא היו צריכים להיסחף למופרעות, או לטירוף. הכל כבר היה שם, מוכן, בלי שום צורך להציג אותו בצורה אחרת ממה שהוא באמת. גם בשירים הכי שבירים שלהם, היו חזקים, מפוקסים והעבירו את מה שרצו להעביר בצורה הכי אמיתית שיש. הסלף טייטלד שלהם, למרות שהוצג על ידם כסוג של לעג כלפי המלעיזים שקברו אותם בטרם עת (האמנם בטרם עת?) היה חסר אותו חוט מתווך שנשזר לאורך כל הקריירה המוזיקלית שלהם. הם כבר לא הסתכלו לי בעיניים. הם פזלו לצדדים. חיפשו משמעויות שמעבר, נזלו למקומות לא להם. עם שירים שחלקם מאד לא מפוקסים, ליריקס מוזרות לעיתים, אווירה לא אחידה, לא קשורה. זו לא אליס שהכרתי. זו אליס שהתחילה להתפורר.

    "In the darkest hole, you'd be well advised, ot to plan my funeral before the body dies"
    זוכר?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s