כוס אמו

BowieChick מספרת לכל העולם על כך שהחבר שלה נפרד ממנה. תוך כדי משחק מתעתע במצלמה דיגיטלית מטרידה שמוסיפה אפקטים מצויירים לפרצוף שלה, היא מברברת ומברברת ומסיימת משפטים בנימת סימן שאלה במקום בנקודה, ו-אתם מבינים, לייק, היא סיפרה לו שהיא לומדת ובעצם הלכה לישון אצל חברה, אבל היא לא בגדה, אז מה הוא רוצה בכלל. נשברתי.

מה שאני אוהבת ביו-טיוב, מעבר לבלאסטס פרום דה פאסט מוזיקליים מטורפים, הוא הקהילונת הנחמדת שנוצרת מסביב לוידאו, מכל סוג שלא יהיה. מדובר בחווית ביווס ובאטהד משופרת ומשודרגת, בה אפשר לחלוק דיעה מלומדת (דהיינו "סאקס"/"רולז") עם כל שאר הביווסים והבאטהדים ביקום. זה כיף, זה משחרר, זה פאקינג איי לחלוטין.

תוך כדי ווידויה הנוגע ללב של מה שמה, עברתי ברפרוף קל על התגובות (יותר מ1000 מהן גורמות אפילו לי למחלת ים), עד שתפסה את גלגלי עייניי ההודעה הבאה: "החבר שלך הוא בטח מבחורי האמו האלה". ואז – אז זה היכה בי. סוף סוף נפל האסימון, אחרי שכל כך הרבה זמן הסתובבתי כמו דריידל סביב עצמי וניסיתי להבין את תופעת האמו החלקלקה ששורפת כל חלקה טובה (על מי אני עובדת, פשוט חלקה) בMTV2. במחקרי עד היום הגעתי למסקנות מרחיקות לכת לכשעצמן: סימנתי "ווי" על בגדים שחורים, על איפור כבד לילד ולילדה, על מוזיקת פאנק-רוק פופית וסוכרייתית במסווה של לוק גותי, על גרביים מפוספסות בשחור/לבן, על שיער צבוע לשחור, על עגיל בשפה התחתונה, אבל הרגש, הרגש לא היה שם. והנה, היום אני מצליחה לסכם את מחקרי המעמיק ומוסיפה גם "רכיכה חסרת עמוד שידרה" לרשימה. וזו, רבותיי, אנתרופולוגיה חוקרת במיטבה.

אגב, לפי Shoutweb, יכול מאד להיות שהאמו יהפוך בקרוב מאד לסקרימו (Screamo), מילה שנשמעת נפלא בתוך פריזר של אוטו גלידה, בין השוקובו לטילון גוליבר.

***

It's getting hot in here!

מזל טוב! ה RIAA עלו על יו-טיוב. שמישהו יקרא ללארס אולריך ונפתח כולנו יחד בקבוק של באבלינג נאפסטר. צ'ירז!

מודעות פרסומת

16 מחשבות על “כוס אמו

  1. כרגיל, הבלבול סביב המילה הבעייתית "אימו" הוא גדול. "אימו" המוזיקה רחוקה מאוד מ"אימו" האופנה/תרבות/סטייל, ולהקות רוק סטנדרטיות שמתהדרות באופנת אימו מקוטלגות כלהקות אימו, כאילו הן מנגנות את הז'אנר המוזיקלי בעל השם הזה. סקרימו, אגב, הוא תת-ז'אנר מוזיקלי, אך לא אופנה.

  2. הכוונה באמו למיטב הבנתי היא בראש ובראשונה מוזיקת פופ/פאנק-רוק מאד אמריקאית ויענו- כבדה רגשית, וכיאה לכל זרם מוזיקלי מלווה גם באופנה תואמת. אני פשוט מאמינה שזה מיקס של כל מיני תתי תרבויות וז'אנרים של שנות ה90 שמצאו להן מפלט ביחד: הלוק הגותי המוקצן מאד, הרגשי שמתקשר לגראנג', הפופ-פאנק ה"אלטרנטיבי" של יוצאי קליפורניה וחבריהם, והמונוטוניות המוזיקלית הפשוטה של הניו-מטאל. מה שאתה אומר מזכיר לי באמת להקות כמו פאפא רואץ', שנחשבת כיום לסתם להקת רוק בנאלית, מקסימום "מטאל אלטרנטיבי" וגם זה נתון לוויכוח, עם עבר ניו וראפ-מטאל לעניים. הם כל הזמן לבשו שחור (לפחות בתקופה המוקדמת שלהם), ולא מזמן ראיתי קטלוג שלהם כ"אמו". למרות שאני בטוחה שהבגדים השחורים היוו שאיפה להשתייך בכלל לסוג של תרבות מטאל, אבל על מי הם עובדים?

  3. אתם מבינים שהוא גם חסם אותה במייספייס? כמה אכזרי בן אדם יכול להיות.

    ליהיא אולי תמליצי על להקת אמו או שתיים שנראה מה זה בכלל.

  4. הגזמת, בקושי הצלחתי לנסות ולמפות את הדבר הזה, עכשיו אתה רוצה גם שמות? 🙂

    גיאחה, תמליץ לו…

  5. "פאקינג איי?" כמה ניינטיז את כבר יכולה להיות?

    קראתי גם איפשהו שהסקרימו עומד לרשת את מקומו של האמו בגלל שהאחרון כבר נהיה פאסה. אולי אני סתם מזדקן אבל אין לי כוח לנסות ולבדוק במה מדובר. לי כל הלהקות האלו נראות כמו שעתוק של גרין דיי המאוחרים, שהתחילו גם כן לשחק אותה בלוק הגותי (ממתי בילי גו מתאפר!?) אבל המוזיקה נהייתה פחות מיוחדת והרבה יותר מחורבנת. אמריקאים מהסוג הדביק ביותר, רק עם גיטרה ביד. פאקינג איי, פאקינג איי.

  6. אתגר מצוין הבאתם לי ואשמח לעמוד בו, בעיקר כדי לפזר את הערפל.

    היסודות לאימו הונחו כבר באמצע שנות השמונים, כשלהקות כמו Husker Du ו-Rites of spring לקחו את המוזיקה של ההארדקור והפאנק, ויצקו פנימה תכנים אישיים ורגשיים יותר. Fugazi (שאותם, אני מודה, אני בקושי מכיר), נחשים לחוד החנית של האימו המוקדם. אבל דווקא Sunny day real estate, להקה סיאטלית מהניינטיז (קמה ב-92', האלבום האחרון שהוציאה יצא ב-2000), היא הלהקה שמגדירה *בעיניי* את מוזיקה האימו. אימו הוא הרי קיצור של אימושיונל, שהוא קיצור של Emotional Punk. אף על פי שהאלבום החביב עליי הוא השלישי שלהם, באלבום הראשון שלהם, Diary, אפשר ממש לשמוע את הרגע שבו המקצב והגיטרות הפאנקיות תופסות עומק ורגש (הכוונה היא לאיזורים היותר מיוסרים/רומנטיים/דרמטיים של הטווח הרגשי) למבנה/קצב/סאונד/טכניקות-נגינה של הפאנק. חלק גדול מהשינוי או הייחוד מיוחס לקולו של הסולן, ג'רמי אניגק, שצורת ההגיה הנמרחת שלו ובעיקר הטונים הגבוהים והשירה המעט-מתבכיינת שלו הפכו לסימן היכר, פלקטי בעיקר, ללהקות אימו של היום.

    יש הטורחים להגדיר כל מוזיקת פאנק בעלת ליריקה אישית ורגשנית (לדוגמה, אלבום המופת Pinkerton של Weezer), כמוזיקת אימו. אני אישית לא מסכים לזה, מבחינתי להגדיר את גרין דיי כאימו זה כמו להגדיר את ארקייד פייר כמוזיקת ארץ ישראל, רק כי גם הם משתמשים באקורדיון.

    גם כיום יש כמה להקות שעושות אימו אמיתי, איכותי. Cursive האהובים עליי הם דוגמה טובה, ו-At the drive-in ז"ל שעושים אימו מהיר ואגרסיבי יותר ובעצם מגדירים (עבורי) את הצד הכסאחיסטי יותר של האימו, שהוא עדיין אימו.

    אבל כמו ברוב הסגנונות, בעוד בקצה הצמרת אפשר למצוא כמה יחידי סגולה שבאמת עושים מוזיקה איכותית ומעמיקה, שאר ההר הגדול מורכב מהרבה הרבה זבל. מכיוון שהאימו הפכה לאופנה, קורים שני דברים: א. הרבה להקות תופסות טרמפ, ועושות אימו פלקטי, דל ומחורבן. דוגמאות? Thursday המצליחים, Dashboard confessional, Taking back sunday, ובאופן כללי הדברים שרצים ב-MTV2 יומם וליל. ב. הרבה להקות שלא מנגנות אימו, מתויגות כאימו בגלל סממני אופנה. הגט אפ קידס או Jet או ג'ימי איט וורלד, שעושים סתם פופ פאנק מחורבן,מקוטלגים כאימו כי יש להם תסרוקות כאלה.

    אני ממליץ להתחיל עם Sunny day, בעיקר שירים מהאלבום הראשון, כדי לקלוט את הקטע. אחר כך מומלץ להמשיך איתם ל-LP2 המרהיב ולאלבום השלישי הרגשני יותר וכסאחיסטי פחות, How it feels to be something on. אם בא לכם על הצד האגרסיבי יותר, קפצו באמת לאלבום היחיד של At the drive-in [ביקורת בשרת, ואם בא לכם על אלבום קונצפט מעולה מהצד הטיפה יותר פופי (אבל לא פחות מעניין) של האימו, לכו על The ugly organ של Cursive.

    יה זה יצא ארוך.

  7. גיאחה, האלבום היחיד של At the drive in? מישהו שיכתב את ההיסטוריה ולא סיפר לי?
    בקשר לאימואמו.
    איאן מק'קאי ייעלב אם ישמע שמישהו קרא לו 'אמו' (ולא בגלל שזה קרוב משפחה של היען).
    ובקשר לאופנות וכו'.
    מכיוון שההיסטוריה חוזרת על עצמה גם בתחום הזה, אני אמשיך לשמר את הדוק מרטינס וחולצות הפלנל בנפתלין ואקוורה שהאופנה הנכונה תחזור מתישהו:)

  8. יש בו קצת בבכיינות, אני חושבת, במקקאי.

    ולמה לשמור את המרטנס בנפתלין? צעד בהן בגאווה כאילו זה יומך האחרון לצעוד על פני האדמה!

  9. מה לעשות.
    בשבילי אין כמו סניקרז של אדידאס.
    הייתי צריך להוולד קצת יותר מוקדם ולהיות מעריץ של ראן די.אמ.סי או כמה שנים יותר מאוחר ולהיות פריק של לינפ ביזקיט או קורן.

  10. אמת, טעות שלי בעניין הדרייב אין (מתבייש). ואני עם ליהיא בעניין המרטנס – צעד בגאווה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s