עניין של גישה

עצמי ואנוכי מנהלות כבר חודשים מספר פנקס בו אנחנו משרבטות שמות אמנים ולידן מציירות נקודה שחורה. כנגד כל יציאה פומבית של האמן נגד ג'ורג' בוש הצעיר אנחנו מוסיפות עוד נקודה ועוד נקודה, עד שבסוף אנחנו מחברות את כל הנקודות ומקבלות ציור של סירת משוטים. ולא מאהבת המן היוזמה – ג'ורג' בוש ממש לא עושה לנו את זה, למרות שהמבטא שלו מדגדג אותנו לפעמים ואנחנו מקבלות בברכה כל ידיעה בעיתון אודות חוכמת בייגלה נוספת שנתקעה לו בגרון, או דלת אולם כנסים נסתרת שכולם באולם הצליחו לראות מלבדו.

אפשר לומר שנשברה לי כבר הזרבובית מגל המחאה המוזיקלי הנוכחי בארה"ב, גל שאני יכולה לסכם אותו בחוכמה על חלשים. כולנו יודעים שבוש נשיא לא להיטי במיוחד, ואף אחד לא צריך את ברוס ספרינגסטין, ניל יאנג, פלי של הפפרז (האינטלקטואל הדגול) או כל אמן אחר לצורך העניין כדי שיוכיח לו את העובדה הלא-כל-כך מענגת הזו. מספיקים הסקרים האחרונים ברחבי כל אמריקה הצפונית כדי להבין מה העם חושב על הנשיא שלו, ומה הנשיא שלו לא חושב בדרך כלל. העניין נהיה ברור ונהיר לכל הדיוט ואדיוט, על כן לבישת אמירות כנגד הממשל בחליפת מחאה היא אולי לא מיותרת, אבל מגוחכת להחליא. נראה שהאמריקאים, ובכללם האמנים שלהם, נוטים להזכר בערגה בשנות השישים, אז כל יציאה כנגד הממשל הייתה בחזקת שחייה מאסיבית נגד והמחאה נחשבה כחתרנית ומחדשת. והיום? משעמם. או, לחלופין: "אוי, זה מעניין…" כדברי טל פרידמן בתפקיד אומלטה.

הרי זה ברור: אמני ה"מחאה" כביכול בסך הכל אומרים מה שרוב העם האמריקאי חושב, וכך מצטרפים לזרם מרכזי טהור, מדושן ומאד לא מחדש. מלחמה היא סקסית, נשיא אנלפבית זה חושני, ולהוציא אלבום שלם שכל מטרתו הוא לחזור ולדשדש באותה ביצה צפופה ודביקה של ססמאות זה מיותר ומעצבן. "פיס! נאו!" "נו מור וור!" ועוד מנטרות שחוקות ומשמימות ממלאות את חלל האוויר המוזיקלי, ורק מעידות על חוסר תוכן אמיתי ואמירה שמגיעה מתוך הגות עמוקה וממושכת ולא נשלפת מתוך השרוול. אין ספק שלהעלות דברים גדולים וחשובים כמו מלחמה שאף אחד לא ממש בטח מאיפה באה ולאן היא הולכת זה חשוב, כמו גם להוקיע את הפאראנויה המתמשכת והמוגזמת של הממשל האמריקאי שמופנית לעבר כל גורם עויין שעלול לאיים על האימפריה שלהם. הבעייה היא שמשקלן של מילים רבות שנשפכות כמו מים על הנושא מתאדה ומתפזר לענני נוצה ומאבד כל פרופורציה לנוכח גל האמנים שטוחנים את אותם רעיונות בדיוק. כל מה שנותר לי לבחון כרגע הוא האם יש כאן משהו אמיתי ומוחשי מצד האמן המבצע, או שמא הצטרפות שיקית לעדר קיים ופועה, שאמנם עושה המון רעש אבל לא מביא איתו שום תובנה מיוחדת, שלא לדבר על רעיונות לפתרונות אפשריים.

כנראה

אמן שכן התבלט לטובה בנושא היה הנרי רולינס, שהעדיף לזמבר את הצורה לקשקושים והפטפוטים על תחלואי המלחמה, על האיי.קיו של בוש ועל העובדה שהמצב הוא בכי רע – משהו שכולם יודעים ופחות או יותר מסכימים עליו – לשנות כיוון, ולהפוך את הבבל"ת הבנאלי למשהו תורם באמת. רולינס החליט לעשות מעשה וליסוע לעירק, לשעשע את החיילים האמריקאים במופעי הספוקן וורד שלו ולכדרר זובי-בלובי כזה גדול אל עבר על אמני המחאה שבינתיים ישבו בבית, השחיזו עטים, שירבטו משפטים נפוחים ופומפוזים ופינטזו על כתבה מפוארת ברולינג סטון. ולא שרולינס מעריץ גדול של בוש, אבל ההסתכלות שלו על הנושא הייתה מעמדת פעולה נטו: לא יעזור לאף אחד אם תוציא אלבום כנגד ג'ורג' בוש, ואף אחד בוושינגטון לא ישים קצוץ על הכתבה שמרחו עליך ברולינג סטון. המצב הוא מצב קיים, ועכשיו צריך למצוא דרך להתמודד איתו בתור מישהו שיכול להשפיע, גם אם באופן הכי מצומצם שיש. והוא מצא. כשקראתי על כך, נזכרתי בהקלטת וידאו מהופעה של Sick of it All בתחילת שנות 90, בזמן שמלחמת המפרץ השתוללה ועשרות אלפי חיילים אמריקאים נשלחו להשתזף בשמש המדברית. אחרי נאום קצר וצפוי על חוסר צורך מוחלט במלחמה, הם סיכמו במשפט אחד – כולנו מסכימים שמלחמה זה חרא, אבל מה שנעשה נעשה, ומה שבאמת חשוב כרגע הוא שכל החברים שלנו יחזרו משם בחתיכה אחת. אי אפשר להאשים הרכב הארדקור ניו-יורקי בנטיות רפובליקניות יתר על המידה, עם זאת האמירה הזו נחקקה אצלי יותר מכל קריאה להעיף את הנשיא האמריקאי לקיבינימט.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “עניין של גישה

  1. אבל אם המלחמה תיגמר, כנגד מה ימחו האומנים עם דעותיהם המוצקות?
    פריס הילטון וחברותיה יצטרכו למצוא משהו אחר שבו יוכלו להראות שבאמת יש להן דיעה כלשהי.

  2. אני תמיד חשבתי שרולינס הוא מלכותי, גם (ואולי בגלל) שלפרקים הוא מפחיד אותי, והוא יודע שזה בדיוק מה שהוא עושה. ~קידה מלכותית להנרי~

  3. א. גל המחאה התחיל עוד בקדנציה הקודמת של בוש. כנראה שהוא היה אהוד מספיק על מנת להיבחר שנית.

    ב. "לא יעזור לאף אחד אם תוציא אלבום כנגד ג’ורג‘ בוש…" אלבומי המחאה זוכים לחשיפה גדולה, והם מגיעים להרבה אנשים שיכולים לשנות משהו.

  4. א. זה נכון, וקושרים את הסיבה לכך לעובדה שמעט מאד אזרחים הלכו להצביע. אז הא לך רעיון לפעולה, בסגנון Rock the Vote בתחילת הניינטיז: במקום לזרוק רפש, אם האמנים *באמת* רוצים להשפיע, שיצאו בקמפיין שיעודד הצבעה בקרב המתלבטים, המבולבלים או האפתיים. לא זכורה לי קריאה נרחבת שכזו, מכיוון שההתמקדות הייתה בהשמצה גרידא.

    2ב. אלבומי המחאה זוכים לחשיפה, אין ספק, למרות שהיחס אליהם כבר יותר סלחני ופחות מתרגש ונבהל. מגיעים להרבה אנשים שיכולים לשנות? האם באמת השתנה משהו? האם החיילים האמריקאים חזרו הבייתה? האם בארות הנפט של עירק יבשו? האם ג'ורג' בוש הפסיק להסתלבט עם הכפיל של עצמו, על עצמו? לא. ג'ורג' בוש יסיים את הקדנציה הנוכחית והאחרונה שלו, יחזור לעשות על האש בטקסס, וישאיר את כולם מתבוססים במיץ של עצמם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s