ים שבור

כמה משונה עטיפת אלבומם המשותף של איזבל קמפבל ומארק לאנגן. הנה היא מוצגת בחזית התמונה, כולה נוטפת דבש, סקוטית חביבה שהתנתקה לא מכבר מזרועותיהם העדינות של בל וסבסטיאן והג`נטל וויבס, מסדרת את שיערה ומביטה במראה. הוא מצידו, אול-דירטי אמריקן, ישוב על המיטה ומחזיק ספר, באותה הבעת פנים דואבת ומעונה שמלווה אותו עוד מימי הסקרימינג טריז, עם שיער שנצבע לשחור ברגע של שיקול לא ברור. אלוהים, כמה שהם מרוחקים אחד מהשני.

הבלדה

כיצד אוכל לגשת לאלבום "Ballad of the Broken Seas"? לכאורה, עצם מהות האלבום לא מותירה ברירה אלא להתייחס אליו כאלבום משותף של שני יוצרים שונים. שונים מאד. אפשר לטעון שהוא מתחלק בין שניהם, אפשר לומר שהוא אלבום שהוא קודם כל שלה, ואפשר להתייחס אליו כאלבום לאנגני לכל דבר. לאחר נסיונות רבים להבין את המיקס המוזר הזה, אני בוחרת באפשרות האחרונה. מדובר באלבום מארק לאנגני לכל אורכו. הוא פולקי, בלוזי, נודף אמריקה ומחורחר למדיי. יש בו שירים יפים שאמנם מפגישים בין שני הקולות הרחוקים הללו, אבל לא מצליחים לחבר ביניהם. בנסיון מאומץ להגיע להדברות, נותרים שני הקולות בודדים ומתנגנים משני קטבים מנוגדים. לא, אלו גם לא משחקי כוחות. היא נבלעת, הוא בולע, ובניגוד לחיבורו המוצלח עם פיג`יי הארווי המחוספסת באלבומו האחרון, הפעם הזוג נותר מנותק. הייתי מאד רוצה לשזור מהשירים באלבום סיפור אהבה מיוחד ומרתק, אבל קשה לי. בעיקר מהסיבה שברגעים המשותפים שלהם ביחד, קמפבל נדחקת לעמדת הקול המלווה ותו לא, אפילו כשנראה לפרקים כאילו בדיאלוגים ביניהם לאנגן משתדל מאד מאד שלא לדרוך עליה ולהתנהל לצידה כאילו מתוך עדינות מפוייסת.

מדוע לא הורחב הקו של Black Mountain או Dusty Wretch, שירים כה יפים ועדינים, אותם מגישה קמפבל לבדה? מדוע בחרה להתמקד דווקא בפולק-רוק אמריקאי שורשי וזר לה, לאחר קריירת אינדי-פופ מתוקה? …

בצר לי אני נאלצת להודות שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתם של אנשי חברת התקליטים V2 בהגיעם לגיבוש רעיון כללי לתקליט. מהחיבור התמוה בין השניים נראה כאילו היה כאן שיקול נוסף מעבר לרצון של שניהם להקליט אלבום ביחד. לא הפתיע אותי לגלות, אם כן, שלאחרונה הכריזה קמפבל על סיבוב הופעות ראשון שלה בארה"ב. אם מדובר בנסיון לקדם את קריירת הסולו שלה ולשווק אותה לשוק האמריקאי, אולי היה כדאי לבחור מישהו אחר לביצוע העבודה. לא בגלל ש"הבלדה" הוא לא אלבום טוב, אלא בגלל שהתפקיד הראשי נחטף על ידי מישהו אחר. ובתור אלבום שמתיימר להציג סוג של שיתוף פעולה, הוא נכשל. קמפבל הייתה צריכה להתחבר למישהו, אם בכלל, שישתלב עם המתיקות הנשפכת שלה במקום לזרוע בה הרס. ברגעים בהם אחזתי בידה השברירית וניסיתי לצלוח איתה ביחד את האלבום הזה, החרחור האימתני ונוטף הוויסקי של לאנגן השתלט והטביע את שתינו. גם כשדידה מסביבנו על קצות אצבעותיו, בקושי ניצלנו.

כה חבל בשביל קמפבל שבאלבומם המשותף כל מהותה מתנדנדת על תקן כינור שני בלבד, ללא כל נוכחות, כנועה לעוצמה השקטה והכוחנית של לאנגן. בשבילה אכן מדובר בבלדה מפוספסת. מבחינתו, שום דבר לא ממש השתנה בממלכת הפולק הבלוזי והשבור מלכתחילה שלו.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “ים שבור

  1. בעיניי האלבום הוא מעולה !,בין הטובים שיצאו השנה.לא ממש הרגשתי שבל בתפקיד שני או משהו בסגנון.

  2. אני רוצה דברים חדשים – לא חומר ממוחזר מהבוטיק הקודם !!!

    אוף – אני או עובד בבית החולים או מבלה את זמני במקלט חנוק עם מחשב, לפחות להתלונן מותר לי..

  3. יקירי, יש לך אישור מיוחד מלמעלה להתלונן עד אין קץ. בימים האחרונים אני מן הסתם מבועסת עד הגג אז העדפתי להתעסק קצת עם אדמיניסטרציית העברת פוסטים ישנים מאשר לכתוב משהו חדש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s