ימים ריקים

הצפייה באנפלאגד של נירוונה היא אחת מהחוויות המוזיקליות הטעונות ביותר שזכיתי לחוות. הכאב הגדול שנראה כאילו משתקף מפניו של קורט קוביין, כאב שייגרור איתו חודשים ספורים בלבד עד שיירה בעצמו למוות, הוא בלתי נתפס. ביצועי השירים בהופעה האינטימית והצנועה הזו לנצח יישארו אלמותיים. ועדיין, הרגעים שעד היום גורמים לי לרעד בעמוד השדרה ולתחושת מחנק בגרון הם אותם קטעי-מעבר בין השירים, של החלפת דף, כיוון גיטרה, הדלקת סיגרייה, מבט חטוף על הקהל, הרכנת ראש מהורהרת. אותן התמקדויות מצלמה על קורט קוביין ברגעים הקטנים והשוליים לכאורה של המופע הזה הן אלו שצמררו אותי יותר מכל, היות ובשקט המופתי ובחוסר-ההתרחשות שלהן הצליחו לשדר כאב עצום פי כמה וכמה מכל שיר שאי פעם בוצע ויבוצע. חלקיקי הרגעים האלו הם סוג של אזהרה, הוכחה לעוצמה האדירה של השקט שלפני הסערה. וכשאני מנסה לאחוז באותו זכרון עמום של קורט קוביין באותו מופע, מנסה לשחזר געגוע ישן, אני לא תמיד מצליחה. כמה פעמים כבר מצאתי עצמי גועשת ורועשת עד כדי כך שהמילים שלי נעלמות, מותירות אותי נבוכה ומבולבלת? הרבה. הרבה מאד.

את אותן תחושות בדיוק מעביר גאס ואן-סנט בסרטו "לאסט דייז", המבוסס על ימיו האחרונים של קורט קוביין. התסריט הבעייתי וחסר העלילה מתבסס על פיסות זיכרון של ואן-סנט מקוביין כאדם מבולבל ואבוד. את דמותו של קוביין משחק מייקל פיט ("החולמים") שלא רק מזכיר באופן מדהים את קוביין הן מבחינה חיצונית והן בתנועות הגוף, אלא גם עושה עבודה נהדרת במשחק-לא-משחק בסרט-לא-סרט.

Blake

ללא עלילה, ללא סיפור מסגרת, וכמעט ללא דיאלוגים, אנחנו עוקבים ביחד עם המצלמה הלא-ממוקדת של ואן-סנט אחרי בלייק, כוכב רוק מעורער, בימיו האחרונים אותם הוא מעביר בביתו המבודד ביער. מסביבו עצים ומספר מצומצם של מעיין-חברים שמתגוררים איתו ומנצלים את מעמדו ובעיקר את כספו. את זמנו מבזבז בלייק בפעילויות חסרות שחר ועניין. הוא אוכל, הוא שותה, הוא משחק עם רובה, הוא לובש שמלה, הוא מתמוטט, קם, נרדם, צועד ללא מטרה, מתמוטט שוב ושוב ושוב, עד לסיום ידוע מראש ולהתמוטטות אחת יותר מידיי. במשך כל הימים הללו בלייק ממלמל משפטים לא ברורים ומדבר אל עצמו. לא אל המצלמה, לא אלינו. גם כשאמא שלו (קים גורדון של סוניק יות`) מגיעה לביקור קצר ומנסה לשכנע אותו לחזור איתה הבייתה, הוא לא מביט לה בפנים וממשיך למלמל. היא לא מבינה אותו. אנחנו לא מבינים אותו. הוא לא מבין את עצמו. שום דבר לא קורה כאן. לעזאזל, שום דבר לא זז.

"לאסט דייז" מורכב מסצנות קטנות וחתוכות שחלקן חוזר על עצמן במהלך הסרט ומנקודות צילום שונות, שיטת צילום שואן-סנט לא זר לה. אבל כשהסרט בנוי כחלקי פאזל דהויים ובלתי ברורים, החזרות הללו רק גורמות לו להיות עוד יותר לא נוח לצפייה, עד כדי כך שברגעים מסויימים נראה לרגע שלא מדובר בכלל בסרט, כי אם בסוג של מיצג סטטי, דתי וסימבולי: אם אלו שני הנערים הנוצרים שמגיעים לבית להטיף על חזרה בתשובה ועל הקרבה לשם טיהור עצמי, או דמות נשמתו של בלייק שעוזבת את גופו לאחר שירה בעצמו.

נראה שגאס-ואן-סנט הצליח ליצור ב"לאסט דייז" עוד תיאור פרטני ועדין של נפש קרועה ובודדה, כפי שהיטיב לעשות ב"איידהו שלי" בתחילת ה90 בלווית סמל דור X נוסף, ריבר פניקס ז"ל. כאן הוא לוקח את הדמות המעונה של קורט קוביין, סוחט אותה אל מול עינינו ולא מותיר ממנה דבר מלבד מבוכה. מבוכה על הכלום שמתקבל, מבוכה על חוסר העניין. מבוכה על הקירבה המשונה לגיבור הסרט, ומייד אחריה אכזבה מדמות שכל כך רוצים לשלוח יד ולגעת בה, ולמען האמת מעולם לא נראתה קרובה יותר – אבל מסתברת להיות מייצג שווא, היות והיא מרוחקת מאתנו ואפילו מעצמה, ריחוק שמותיר בינינו תהום עמוקה וריקה.

Last Days

"לאסט דייז" הוא סרט מייאש וחסר מילים שלא מתבייש לחטוף מהצופים בו את המילים שלהם עצמם. אותו ייאוש שהוא משדר מתפתח ככל שהסרט מתקדם ומתפוצץ לכאב חודר באחד הרגעים המרגשים ביותר שלו, כשבלייק ישוב על כסא, פורט על הגיטרה וספק-שר ספק-נקרע עם חצאי הברות שאף אחד לא מבין. "רוק-נ-רול לעולם לא ימות" מצהירה הססמא על אריזת הדי.וי.די, ססמא שלא ברור אם נבחרה בסוג של אירוניה או הטעייה מכוונת. אין פה שום רוק-נ-רול, והסולן הרועש והפרוע של נירוונה מעולם לא תואר כאן. ממש כמו אותם רגעים ריקים במופע האנפלאגד, כך הסרט מציג בדרכו המזדחלת אדם בודד ומרוקן שמצליח לרקן אותנו לאט לאט וביחד איתו, עד לסופו הבלתי נמנע.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “ימים ריקים

  1. למה אני זכרתי שקים גורדון שיחקה שם מישהי מחברת התקליטים? ~מגרד בראש~

  2. לא אחי אתה מתבלבל עם השיחת טלפון ממנהל הלהקה שהוא מקבל בתחילת הסרט שגם מדברת על הבת שלו והלהקה שלו. היא האמא.

  3. איפה לעזאזל משיגים ת'סרט הזה..?….(אשמח אם תענו) ולמה לא עושים סרט על חייו של "ליין סטיילי" מלהקת "אליס אין צ'יינס"???? הוא היה זמר הרבה יותר כשרוני מקורט לדעתי..

  4. מי שצופה בסרט הזה פעמיים מסוגל להגמל מאכילת קורנפלקס למשך 5 שנים לחתוך לעצמו את הוורידים ואז ללכת לטבול בנהר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s