מכונה יוצאת דופן

פורסם במקור בפורום "רוק ואלטרנטיב" של וואלה!.

אל תאמר לי להכחיש את זה
טעיתי, ועכשיו אני רוצה לסבול עבור חטאיי
פניתי אליך כי אני צריכה הכוונה להיות כנה
ואני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל.

כשפיונה אפל פרצה לתודעה שלי ב97 הייתי המאושרת בבנות האנוש. אפל והאישיות המעורפלת שלה הגיעו במקום הנכון, בזמן הנכון, והתאימו למצבי הרוח הנכונים. היא שרה את השירים הנכונים על הנושאים הנכונים, ולא יכולתי להתכחש לעוצמה שלה ולהשפעה הגדולה שלה עליי. ראיתי אותה  כאחות הגדולה שמעולם לא הייתה לי – אחות גדולה שלמרות היותה מבולבלת וכאוטית הבינה, ראתה, עשתה וכאבה הכל ומספיק בשביל ללמד אותי מה כדאי, מה לא ומה אולי יהיה כדאי, אבל אחר כך. ה"למה" ובעיקר ה"איך" שלה נראו לי כמו הדבר הכי נכון שקיים. הקול המחוספס וההגשה העגומה שלה היו דוגמא ומופת לאמנית נערצת של ממש.

כן, הערצתי אותה על הכנות המרשימה שלה, על הכישרון יוצא הדופן שלה ועל האנושיות הכואבת והמתפרצת שלה.הערצתי אותה על הביטחון הרב שהפגינה ועל המילים החדות והחודרות שלה. Tidal היה מניפסט של יוצרת צעירה שהוציאה הרבה שלדים מהארון, שאמרה הכל והייתה אמיתית מכל יוצרת אחרת שכשלתי מלהבין או שכשלה מלגעת. פיונה אפל הייתה רכה כשצריך, עוקצת כשמתבקש, רגשנית וסרקסטית בו זמנית. הגישה הכללית המתנדנדת והתדמית הלא ברורה שלה, הלכה יד ביד עם מה כל מה שציפיתי לו, והרגשתי אליה התחברות מלאה. אפל עסקה בתכנים קשים אבל הייתה מזמינה ומסקרנת מספיק בשביל לצפות ממנה לעוד ולרצות להמשיך איתה גם הלאה.

פרינסס פיונה

אתה מלטף את ההדק שלי, ואז מאשים את האקדח שלי
וכשאני חושבת על זה, האצבעות שלי הופכות לאגרופים
מעולם לא עשיתי לך דבר
אבל לא משנה כמה אנסה
תמיד תכה בי עם השקרים המרים שלך.

When the Pawn.. יצא כעבור שנתיים וצלל עם הקו של Tidal למעמקים, מושך לתחומים בלתי נתפסים של של ג`אז עצוב ומלנכוליה, של עצב לא  נגמר והרבה מאד כעס. פיונה אפל הקצינה את הצדדים האפלים מאלבומה הקודם והפכה לכעוסה ומרירה, וכמו ששרה, זועפת, יורקת מילים ב Limp, אצבעות היצירה שלה כולה הפכו לאגרוף קמוץ ומסוגר, מרוחק ומאיים. האלבום היה אמיץ בצורה יוצאת דופן, חזק ובוטה, מבהיל לפרקים. לא מפליא אם כן שאיבדה חלק גדול מהמעריצים של Tidal שציפו לאלבום פחות קשה לעיכול. במבט לאחור, נראה אולי שהיא הייתה צריכה את התלישות הזו, ניתוק מהמדיה ומהתקשורת שציפתה ממנה להיות יפה ולהמשיך עם אלבום שני מתחנף וקורץ.

באלבומה השני היא לא התחנפה ולא קרצה לאף אחד, ההיפך הוא הנכון. נצמדת באדיקות לאמת האומנותית שלה, דחקה עצמה לשוליים הפחות מוארים של היצירה הנשית, אולי לשוליים שהרבה פחות אנשים ניסו להיפתח אליהם, לשוליים שהיא יצרה לעצמה במו ידיה. האלבום לא היה קל להאזנה, משתנה ומחליף צורות וצבעים בגווני אפור כמו זיקית, ובתוך כל הבליל הזה פיונה אפל התחבטה בינה לבין עצמה ושרה בחיספוס היפהיפה שלה שירי תוכחה, שירי אהבה כואבת ופספוס מתסכל. העננים מעליה התאספו וצל כבד ירד על האדמה שמתחתיה, ואז – שש שנים ארוכות של שקט.  

השמועות לא איחרו לבוא. פיונה אפל נדחתה שוב ושוב, פיונה אפל נגנזה ע"י חברת התקליטים, פיונה אפל נהייתה כל כך גרועה, שקעה כל כך עמוק, שאף אחד לא באמת מוכן להפיק לה עוד אלבום. שמועות רבות ומרושעות, הדלפות של חציי-עבודה לרשת, קרנבל שלם סביב אלבום מסתורי וגנוז, ואפילו ארגון מיוחד לשחרורו, Free Fiona. כל אלה היו בשבילי זמזומים דקים ברקע, אף אחד לא הצליח להביא תחליף לדבר האמיתי שבאמת חיכיתי לו בסבלנות ובשקט, אוחזת ב When the Pawn… ומכינה עצמי לעוד צלילה קשה ומסוכנת. Extraoridinary Machine הגיע, ובלב מפוחד ניגשתי אליו.

אם אין לך מישהו לצאת איתו – תחגגי.
צאי החוצה, שבי על הדשא ואל תעשי כלום
כי זה פשוט מה שאת צריכה לעשות
אף אחד כבר לא עושה את זה.

אושר גדול

לא יהיה קל לתאר את האושר הגדול וההפתעה האדירה שהמכונה יוצאת-הדופן של פיונה אפל העבירה אליי. את האנרגטיות, החושניות, טיפות האור הקטנות שהצליחה להתיז מכל שיר, גם אם עסק בנושאים כאובים. באלבום החדש היא מצליחה להעביר את הכאב שלה בצורה הכי נגישה שהתנסתה בה. העיבודים המוזיקליים יפהיפיים ולוקחים את הג`אזיות/בלוזיות העדינה של שני האלבומים הקודמים מספר צעדים קדימה, צבעוניים, תזמורתיים ומורכבים להפליא. הווקאלס שלה נהיו מגוונים באופן משמעותי והיא אוזרת אומץ מופלא להגיע גם לאוקטבות הגבוהות יותר.

כבר בשיר הפותח של האלבום, ובעל אותו שם, שרה פיונה בסמי-עליצות קברטית מפתיעה, שגם אם נתייחס אלייה יפה, וגם אם נהיה אכזריים, היא תפיק מזה את הטוב ביותר. היחס לאהבה שלה נותר בעייתי ומתוסכל, כמו שאפשר להבין מ O Sailor הציורי, או מ Oh Well הדרמטי והרגשני. ב Parting Gift היא מתבלת בפזמון מריר-מתוק, "זה הסתיים רע, אבל אהבתי את מה שהתחלנו".

אכן, מרירה מתוקה, זו פיונה אפל של שנת 2005. "אם אין לך שיר לשיר, אתה בסדר. תצליח להסתדר גם אם תהמהם" היא מבטיחה ב Waltz (Better Than Fine שסוגר את האלבום. אין ספק שהמרירות שלה עדיין איתה, וגם הכתיבה המחוכמת והחריזה האינטילגנטית. אבל נראה שכל השנים האלו הצליחו למלא אותה גם בכמות לא מבוטלת של אנרגיות. אנרגיות חיוניות ובונות עד כדי כך שהיא מצליחה לשדר אותן באופן שעושה חשק לקלוט ולהבין, ועד שזה בעצם נראה פתאום מתבקש אחרי אלבום נכאים קודם, בו השאירה את כל העצבות שלה לעצמה והתקשתה, או אולי לא רצתה להעביר אותה בדרך שתהיה קלה להבנה.

יכול להיות שזו ההשפעה של המפיק מייק אליזונדו, שידע לכוון בהצלחה גם איקונות נשיות כמו שריל קרואו או גוון סטפני המתחדשת, יכול להיות שזו פיונה עצמה שהרגישה בטחון לנסות גישה אחרת של שיתוף, יכול להיות שזה שילוב של שניהם. יכול להיות גם, שהנה, זה קורה לה – ועל אף גילה הצעיר (28), היא התבגרה, עדיין מתבגרת. וכמה שהמילה הזו טעונה בחששות כשזה מגיע לאמנים אחרים, לפיונה אפל היא מחמיאה מאין כמוה.

היא לא ממציאה עצמה מחדש, אבל מצליחה להפתיע באופן אמיתי ועמוק במיוחד. ההתכנסות בתוך עצמה והאגרוף הקמוץ לקחו חלק אדיר ביצירה המדהימה שלה, עם זאת אי אפשר להתעלם מהיופי והקסם של האלבום החדש שמציג יוצרת מחוננת באור עדין ונגיש במעט. אמנם העננים מעל ראשה הפכו קצת אווריריים, ואולי אפשר לקלוט מבעדם קרן שמש אחת או שתיים, אבל הם עדיין שם. וגם פיונה אפל עדיין שם, מחוספסת וצינית, ונראה שדווקא הפעם היא גאה ושלמה עם זה יותר מתמיד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s